החלק השחון של הארץ (משקעים פחות מ-250 מ"מ)
ב. החלק השחון (משקעים פחות מ- 250 מ”מ לשנה)
שני דגמי התפוצה העיקריים של הצומח בחלק השחון של המזרח התיכון קשורים לערוצי נחלים (ואדיות). כאשר הצמחים גדלים על כל מורדות ההרים ובעמקים הנוף נחשב כבעל “צומח פזור” (איורים 1.3.56-1.3.57). במדבריות קיצוניים הצומח מצומצם בתפוצתו לערוצי-נחלים שם הצמחים מקבלים תוספת מים. על כן כונה דגם זה “צומח ערוצי” (איורים 1.3.58-1.3.61). כאשר דנים בצומח בקנה-מידה מפורט, גורמי המסלע והקרקע באזורנו הם הראשונים במעלה בהשפעתם המקומית על דגם הצומח. כך למשל, בשטח בו האקלים מאפשר התפתחות של צומח פזור על מרבית טיפוסי הקרקע, ניתן למצוא צומח ערוצי בלבד על קרקעות דקות גרגיר כגון קרקעות סילטיות או חרסיתיות ללא אבנים.
הנגר העילי מקרקעות אלה והתייבשותן כתוצאה מהתאדות ישירה של שכבות הקרקע העליונות מביאים לצמצום המרחב המאפשר גידול צמחים. קיים כמובן גם מצב הפוך בו צמחים הדורשים כמויות מים גדולות מתפתחים בבתי-גידול מיוחדים מחוץ לערוצים בשטחים בהם הצומח ערוצי. בשטחים הבנויים גיר קשה וסדוק, דולומיט, גרניט וסלעים מטמורפיים, חלק ניכר ממי הגשם זמין לבני השיח המדבריים מאחר וחלחול המים בתשתיות אלה טוב, הקרקע שבסדקים שטופה והסלע הבלוי מגן מפני התאדות ישירה. עצים הגדלים על מדרונות הרים בחבל הים-תיכוני הנהנים מ-700-500 מ”מ לשנה גדלים לעתים במדבר בשטחים בהם כמות המשקעים 100 מ”מ בסמיכות למשטחי סלע חלקים. סלעים אלה אינם סופגים כמות גדולה של מים והסדקים וכיסי הקרקע שבהם נהנים מנגר-עלי רב.

איור 1.3.56: צומח פזור בשלטון של [לענת המדבר] (המאפירים) המלווה על-ידי [שמשון הדור] בשנה גשומה. הר הנגב, סביבת בורות לוץ.

איור 1.3.58: צומח ערוצי בבקעת ים המלח. עקב מליחות הקרקע במקום, הצמחים החד-שנתיים בשלטון [גרגיריון ערבי] המותאם לקרקע מלוחה אבל מתפתח רק בשנים גשומות.