בעקבות המן שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים

פורסם: 15 באוגוסט 2009, כ"ה באב תשס"ט | עודכן: 28/06/15

7. מן מהמדבר ובארון הספרים

תחקירנית התכנית "פרשת השבוע עם דוב אלבוים" פנתה אלי בחודש ינואר 2009 והציעה שאשתף את הציבור הרחב בממצאי על המן (manna). הבנתי שלמעשה מחקרי משנות ה-1960 ועד היום הם המקור המוחשי היחיד שאפשר לדון בו בפני קהל מתעניין. ראוי על כן שארכז את כל מהלך הדברים, החל מ-1968 ועד היום, בנושא זה.

מן על חמדת השיח – מקור חדש

חודשים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים, ב-1967,התארגנו משלחות מחקר של האוניברסיטה העברית. נפתלי תדמור (קופיש) היה היוזם העיקרי של המשך מחקרים שהחל בהם בשלהי מלחמת קדש (1956). משלחת המחקר שלו לג'בל עגמה, בסמוך לנסיגה מסיני, הסתיימה בכך שהמשלחת יצאה מסיני אחרי שצה"ל כבר פינה את השטח. ההתארגנות ב-1967 הייתה רצינית ומורכבת יותר. משרד הבטחון תמך במחקר וסייע בקיום משלחות מחקר באופן סדיר.

לאחר סיורים ספורים של צוות המחקר הקבוע התארגן סיור לדרום סיני של עובדי המחלקה לבוטניקה. היה זה במהלך 1968 ואני זוכר תחנת תצפית ואיסוף בוטנית ראשונה בבוקרו של יום אביבי-קיצי במורד ואדי פיראן. בלהה נחמן הראתה לי טיפות לבנות על גבעולים צעירים מלבלבים של חמד השיח (איור 5.7.1). כששאלתי בדווי שהיה אתנו מאוחר יותר באותו יום: "מה זה? ענה לי: "זהו מן-רימת', שאכלתם כאשר יצאתם ממצרים". צילמתי ככל יכולתי (איור 5.7.2) באותה עת ובשובי לירושלים התחלתי לחבר מאמרון על גילוי מקור חדש למן שאכלו אבותינו.

עיון בספרות הוליך אותי למאמרו של שמעון בודנהיימר שיצא מירושלים לסיני לפני 1948 במשלחת של המחלקה לזואולוגיה ופרסם ב-1947 דבר מציאת מן המופרש על-ידי שני מיני כנימות המתפתחות על אשל היאור (איורים 5.7.3-5.7.6). בקיץ 2008 נסעתי לבקעת ים המלח עם פרופ' דן גרלינג הבקי ברזי הכנימות. בעינות צוקים הוא הראה לי את הכנימה המפרישה טיפות שקופות מגוף כדורי (Najacoccus, איורים 5.7.4-5.7.5) ואת הכנימה המפרישה מעין שלג לבן (Trabutina איור 499) שנאכל על-ידי הנמלה האורגת. כתבתי על המן "החדש" מואדי פיראן שבסיני מאמר בעברית (1969 – המן שאכלו אבותינו. טבע וארץ יא': 224-222) מתוך אמונה שתגליותי על נקודות הקשורות לעברו של עמנו ראויות להתפרסם קודם כל בשפתנו. הצעתי שם, לפני 40 שנה, שהזואולוגים יחפשו תשובה לשאלת המהות של החרק הגורם ליצירת הטיפות הלבנות. עד היום עוד לא ראיתי מאמר כלשהו בו נקבעה מהות החרק הזעיר. מאמר קצר התפרסם באנגלית בעיתון מדעי ב-1972 תחת הכותרת: A sweet exudate of Hammada: another source of manna in Sinai. Economic Botany 26: 373 375.

איור 5.7.1: טיפות לבנות, עשירות בבועות אוויר זעירות, על גבעולים צעירים של חמדת השיח במדבר סיני.

איור 5.7.2: סטודנטית מנציחה מזווית מיוחדת טיפות מן על שיחי חמדה בואדי פיראן, סיני.

איור 5.7.3: ערוץ נחל גדול בדרום סיני עם עצי אשל היאור הידועים כפונדקאים לכנימות המפרישות טל דבש.

איור 5.7.4: ענפי אשל היאור שבזוויות ביניהם יש כנימות מגן מהסוג Najacoccus. הטיפות מתוקות והן הפרשותיהן. צולם בעינות צוקים ליד צפון מערב ים המלח.

עם סיום סיורי-המחקר של יחידות שונות של האוניברסיטה העברית יצאתי ב-1972 כמייצג הבוטנאים עם צוות עיתונאים בכירים למסע שיזמה האוניברסיטה העברית ("מסיבת עיתונאים" תוך כדי סיור). בהגיענו אל מישורי החול שליד סרביט אל חאדם התברר כי רבים משיחי חמד השיח נושאים טיפות לבנות של מן. התפעלתי מהמצב (איור 5.7.1 ימין) ושיערתי שבשנה בה כמות המשקעים גבוהה יחסית, שמביאה לצמיחה רעננה של שיחי החמד, תתכן שפיעה של הטיפות הלבנות שנובעות מפעילות החרק שעשוי אף הוא להגיע להתפתחות שיא באותה שנה. שפיעה כזאת עשויה הייתה להרשם בזכרון הלאומי כמתנה מהשמים. בסיורים נוספים שעשיתי בסיני ובנגב מצאתי טיפות דומות גם על גבעולים צעירים של יפרוק זיפני (איור 5.7.7). העיתונאי-צלם וורנר בראון שלח מאמר על ממצאי בעניין המן לעיתונות בינלאומית והמידע החל לעשות דרכו למרחב.

במהלך השנים צברתי בשדה מידע נוסף על המן. אירוע מיוחד היה באחד מערוצי דרום סיני (איור 5.7.8) שם ראיתי עדר עיזים חוסה בצל שיטה סלילנית (איור 5.7.9). היה זה נוף שבו העדרים חיסלו זה מכבר כל גבעול יבש או ירוק שהיה בתחום נגישותן. הן נראו לי מלקקות אבנים מתחת לעצי השיטה (איור 503) והתקרבתי. הקרקע והאבנים היו רטובות וכאשר עמדתי בצל עץ הרגשתי טיפות זעירות שטעמן מתוק נוחתות על זרועותי ופני. מצאתי כנימות מגן (איור 5.7.11) על ענפי השיטה "המטפטפת", הבנתי את המונח העממי המציין אותן "טל-דבש" והוספתי אותן לרשימת התורמות למתיקות זמינה במדבר. בבדיקת צמחים מיובשים בעשביות אירופה מצאתי לפחות שני גליונות בהן ציינו אוספי הצמחים בסעודיה שהיה "מן" על גבי הצמחים. קשה לי לגלות כיום היכן רשמתי את הפרטים.

איור 5.7.5: מימין – שריד הכנימה בעונה בה מצויים רק שרידים, משמאל – כמו באיור 5.7.4.

איור 5.7.6: נמלה אורגת לוקטת ממתק טבעי שהופרש על ידי הכנימה Trabutina על ענף דק של אשל היאור בעינות צוקים.

 

איור 5.7.7: טיפה לבנה, עשירה בבועות אוויר זעירות, על גבעול צעיר של יפרוק זיפני.

איור 5.7.8: נוף של שיטה סלילנית ללא צמחים מלווים במזרח סיני.

ביקור וביקורת של המומחה לטל

בתחילת שנות ה-1980, בעודי יושב בפינתי בעשביית האוניברסיטה בירושלים, הגיע לביקור ד"ר שמואל דובדבני שנודע כמומחה הבינלאומי לטל וכמורה לבוטניקה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. הוא בא לבדוק צמחים שונים בעשבייה בקשר למגדר וגטטיבי שערך ביחד עם שמואל אושרוב. נזכרנו בסיור הראשון שלי לנגב כאשר אינני ב"תפקיד" של ילד הנלווה אל הוריו. בסיור זה, עת הייתי בן 16-15, קופיש, שהיה תלמידו לשעבר בפרדס חנה (נודע גם כפרופ' נפתלי תדמור), צירף אותי לסיור חקר של המרעה הטבעי ליד שדה בוקר. שאל למעשי באותם ימים והתברר שהגעתי לפינה היקרה לו. הן נכתב במקרא שהמן ירד משמים והיה כשכבת טל סביב המחנה.

בהיותו המומחה לטל ביקש לראות את המן "שלי". התארגנו למסע קצר של שלושה –ד"ר דובדבני, בן עופרים נכדו ואני – ונסענו לחוף ים המלח ליד עינות צוקים (עין פשחה). בסיור זה הצגתי לו ענפי אשל היאור שנשאו עליהם שני מינים של כנימות (איורים 5.7.4-5.7.6), בדומה לאלה שדווחו על ידי בודנהיימר (1947). בדרך למצדה אספנו גבעולים של יפרוק זיפני עליהם היו טיפות לבנות הדומות לאלה שהיו על חמד השיח (איור 5.7.7). דובדבני שמר את האוצר החדש היטב ולאחר יומיים קיבלתי ממנו קריאת טלפון. בשיחתנו אמר לי שממצאי המן שלי מאוד מעניינים, אך הוא מכריז בבטחון שאין זה המן המקראי. הוא הציע לי לנבור בכתבים מוסלמיים עתיקים כדי לפתור את השאלה.

איור 5.7.9: שיטה סלילנית, בצילה חוסה עדר עזים.

איור 5.7.10: העזים מלקקות אבנים, עליהן טפטף טל-דבש כתוצאה מפעילות כנימות על ענפי הצמח.

 

איור 5.7.11: כנימות מגן על ענף שיטה.

איור 5.7.12: ממתק מוכר במזרח התיכון. מקורו כנראה בעירק ובתרגום לעברית שמו "מן ושליו, ממתק השלום".

כתבים עתיקים

בדרך לחיפוש כתבים עתיקים עברתי דרך ספרו של יוספוס פלוויוס "מלחמות היהודים" (שנכתב במאה הראשונה לספירה) וראיתי שהסיפור המקראי הועתק לשם ללא תוספות. פתחתי את הקוראן (שנכתב במאה הששית לספירה), בתרגומו לעברית. גם שם מצוי הסיפור המקראי כבמקורו. נסעתי לתל-אביב, בדרך מקרה, עם אבנר גלעדי שהיה בעיצומה של עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת תל אביב. כששאלתיו על נושא מחקרו אמר לי את שלא ידעתי כיצד לחפש ואת מי לשאול: הוא עוסק "בכתבים מוסלמיים עתיקים". הנה אחזתי בקצה החוט שיש לגלגלו כדי להגיע לתשובה שתספק את ד"ר דובדבני, האחד והיחיד שהתעניין במן שמצאתי. אודה ולא אבוש, הייתי במתח מסויים עת ציפיתי לתשובה.

לאחר אי אלו שבועות ואולי חודשים חזר אלי אבנר וסיפר שמצא תזכורת למן במילונים שכתבו מבארי הקוראן אשר פעלו במאה התשיעית לספירה בארם-נהרים. הם ציינו שהמן הוא הטיפות המתוקות שמוצאים על שיחי התרנג'בין. מקור מידע אחר הסביר ש"תרנג'בין" (או "תרניאבין") הוא שמו המקומי של הצמח הגה מצוי שגדל בשפע גם בארץ ובסיני. אחד מהשמות המדעיים הנרדפים של צמח זה מביא את זיקתו לפרשת המן – Alhagi mannifera. להשלמת הסיפור קיבלתי עותק של מאמר שכתב אחד האירופאיים הראשונים שטייל בסיני (Belon, Pierre (1553) Voyage Au Levant) ובו הוא מדווח על המן שניתן להשיג במנזר סנטה קתרינה במאה ה-15. המונח תרנג'בין היה אז בשימוש בסיני ורמז בכך על מקור המידע. לגבי דידי המשמעות היא שהתפישה שהמן הוא טל-דבש הגיעה לסיני מארם-נהריים עם השפה הערבית והאמונה המוסלמית והיא איננה מידע שעבר מאב לבנו בין הבדווים שפגשו את בני ישראל הנודדים במדבר בסיני.

בשיחות שכנים בקריית-היובל בירושלים סיפר לי שכן, שמוצאו היה בכורדיסטן העירקית, שבילדותו נהנה שם מממתקים שנשאו את השם "מן-אס-סמה" (mann es samma) = מן שמיים. עיון בספרות אז רמז לי שהמדובר הוא בטל-דבש שנאסף בכמות רבה מתחת לעצי אלון ברנט (Quercus brantii) הדומה לאלון התבור וגדל בכמות רבה בהרי הזגרוס המצויים בגבול עירק-אירן. ירושלמי יוצא כורדיסטן, צבי שורקי, סיפר לי בעקבות שידור התכנית בטלביזיה שיש לו מן ממוצא דומה שהובא בדרך לא דרך מכורדיסטן בשנים האחרונות. לדבריו המן מכונה בשפה הכורדית (קרמנג'ית) בשם גזו (gazo) או בכורדית-ארמית אראורה (ara oura). בעקבות התכנית כתב לי אבנר-יעקב ירון מתל-אביב: "כיליד בגדאד, עד להעפלתי ארצה, אני זוכר שהיו מייבאים מצפון עירק גושים של משהו מתוק. לאחר המסתו במים וסינונו היו נשארים עלים שונים שדומים לברוש. לגושי החומר המתוק קראו "מן שמים" ומהחומר הזה היו מייצרים ממתק מיוחד ליהודים שנקרא אף הוא "מן אל סמא". יוצאי בבל בישראל עדיין מייצרים אותו בשם זה."

בשנת 1996 נלוויתי לסיור אל צפון ירדן ובעת שעברנו בעיר אירביד משכה את עיני מכולת שכמו יצאה מהשוק של מחנה יהודה בירושלים. בין עשרות המוצרים שהוצגו לעוברים ושבים היו קופסות של ממתקים עליהן ציור של כדורים לבנים אליפטיים בגודל כדור פינג-פונג מוצגים בשם "מָן וָו סָלוּוָה" (mann wassalwa) = מן ושליו – ממתקי השלום (איור 5.7.12). יתכן שאפשר למצוא ממתק זה, בו מעורבים גם פיסתוקים ושקדים, גם בחנויות בשווקי הארץ – אני לא חיפשתי יותר. לאחרונה שוחחתי ארוכות עם פיני אמיתי שבזכרונות ילדותו הירושלמית, מלפני קום המדינה, יש מקום של כבוד לכדור של "מן" שצורף על-ידי סבתו לממתקים שילדי המשפחה זכו לקבל כ"פירות חמישה-עשר" לקראת ראש השנה לאילן.

בשנת 1990 התקיים בברלין מפגש מדעי שהוקדש למחקרים בוטניים במזרח התיכון. אחד המשתתפים היה אקולוג מצרי והתידדנו במהירות רבה. ניתן היה לזהות את מציאותנו ההדדית על-פי רעמי הצחוק שליוו את מפגשינו בהם הוחלפו הרבה בדיחות לאומיות ובינלאומיות. באחת מהשיחות הרציניות שניהלנו הבאתי את עניין המן ואת השימוש המאוחר במונח על-פי ממצאי. הוא התנגד קשות לשורשים היהודיים של התופעה וטען שהמונח "לשפוע מן" הוא חלק מהשפה שלו והויכוח שהחל מתלהט הופסק. לא פגשתיו לאחר הקונגרס בברלין.

פרופסור קתולי משיקגו

באחת השנים, שקדמו לעידן הדואר האלקטרוני, קיבלתי מכתב מפרופסור מאוניברסיטה קתולית בשיקגו, ארה"ב, ובו ביקשני רשות להשתמש בתמונה שלי להצגת המן שבני ישראל אכלו בצאתם ממצרים. עניתי לו שאמנם כתבתי ב-1972 מאמר המציין את חמדת השיח כמקור למן, אך בספרי בשפה האנגלית על צומח הנגב וסיני משנת 1983 הוכחתי שהנאמר ב-1972 צריך להיגנז. בחוצפתו כתב לי שצדקתי במאמרי מ-1972 וטעיתי ב-1983. עד עכשיו אני זועם עליו ורבים מעמיתיו בעולם הנוצרי נחשדו בגישה דומה ולא זכו להכרה ישירה אצלי בעקבות התנהגותו הנלוזה; הם היו צריכים להוכיח עצמם תחילה.

"פרשת השבוע עם דוב אלבוים"

בימים שקדמו למפגש "מודיעין" (ינואר 2009) בו חגגנו "נאמני האתר" את יום הולדתי ה-70 ניהלתי שיחות עם רוני בורג, תחקירנית של תכנית הטלביזיה בערוץ הראשון "פרשת השבוע עם דוב אלבוים". היא פנתה אלי בטלפון ואמרה שהיא עוסקת בתחקיר לקראת תכניתם ומיד שאלתי עצמי ואותה "מה פתאום אני?" היא ציינה שני מרכיבים עבורם לא הייתי זקוק להציץ בספר ולחפש הוכחות: א. בפרשת השבוע נזכרת שאלת ה"מן", ב. ראש השנה לאילן חל יומיים לאחר קריאת הפרשה בבתי הכנסת. נפגשנו לשיחה מקדימה בשבוע של ה-20.1.2009, והשיחה קלחה במשך שעתיים שחלפו ביעף. רוני שואלת ואני מוסר בהתרגשות רבה את שיודע מזה עשרות שנים. איני זוכר את מהלך הדברים המדוייק, אך לרגעים דיווחתי לעצמי מה מיקומי בקשר למדבר, לתורת ישראל, להיסטוריה.

חשבתי על מצב חלומי בו אני רואה את בני ישראל נודדים במדבר. הם בעלי רקע רחב בהבנת המדבר שסביבם ואני נכנס באופן טבעי לשיירה כשברקע אני נזכר ב"קומו תועי מדבר" ששרתי במקהלה "בתנועה המאוחדת" והתרגשותי רבה. ביני לבין עצמי אני רואה בזה מתנה אישית שלי לחגיגות יום הולדתי. לאחר שעיינתי בפרשה (ספר שמות יג' עד יז') החלטתי שאמסור דברים על התמרים הגדלים ליד עינות אילים, על כל פרשת ה"מן" מיום התגלית בואדי פיראן ועד היום. הצעתי בשיחת הטלפון שאביא צמח מיובש של מרווה ארץ-ישראלית, שאני שומרו כתמונה בחדר העבודה שלי, ואראה את הקשר שלו עם נדודי בני-ישראל במדבר (שייך לשמות, כה'). בשיחה עם רוני נזכרו גם ענייני ראש השנה לאילן. יום ההקלטה נקבע ל-26.1.2009 ואני המשכתי להחזיק באפשרות שהם לא יאהבו את התוצר ושהשידור המיועד אינו דבר בטוח.

הגיע יום שני בשבוע, ראש חודש שבט ואני עם קפה הפוך, עם דוב אלבוים, איש נעים, שהשיחה עימו מתחילה כמו ממשיכה שיחות קודמות שהחלו זה מכבר. הקלטת התכנית אכן מתרחשת בספריית "בית אבי חי" שליד בית הכנסת ישורון. שיחה נעימה מתקיימת בינינו לחומן של מנורות האולפן, עשרה אנשים לפחות סבבו אותנו ליד המצלמות ומאחוריהן וכן רוני בורג, אורנה זילכה מצד המערכת והמאפרת שהפחיתה את הברק של פני עם פודרה ורודה. בדרכו הנעימה קורא דוב פסוקים מפרשת השבוע ובהגיעו למים מרים פונה אלי ושואל איך לשפר את טעמם של המים במדבר ושיחתנו קולחת עם לפחות שני מינים של תה מצמחים. אנו פונים לתמרים ואני מספר בהתלהבות על המדבר השחון שליד א-טור וגילוי המעיינות עם עשרות תמרי בר בקניוני מערב דרום-סיני. אני משלב היטב את שלמדתי מנגה הראובני על ארבעת המינים כנקודות ציון בדרכם של בני ישראל ממצרים אל המנוחה והנחלה בישראל. "רעיון זה חדש לי, למדתי" – כך אמר.

מגיעים למן והמראיין מותיר לי את המגרש לספר במשפטים קצרים ומהירים על גילוי המן-רימת' בואדי פיראן, מן על האשל, דובדבני, אבנר שסייע בקריאת טכסטים עתיקים בהם נכתב על התרנג'בין והפצת השימוש במונח "מן" בכל העולם המוסלמי עם השפה הערבית. כך נגלים יסודות האמירה הבדווית בסיני – "זהו מן שאתם אכלתם כשיצאתם ממצרים". דוב שואל על מנורת המשכן ואני מציג את הצמח המיובש ומספר על תפוחי הכרתיים והקלטת התכנית נגמרת בשנייה המתוכננת. מיד נשמעות מחמאות על המידע שקיבלו בחצי שעה דחוסה זאת. הצלם נזכר בימי שארם אל שייח וא-טור של "המילואים" שלו, ונעים מאוד. לא האמנתי, אבל עכשיו כבר הייתי בטוח שהתכנית עם דברי תוגש לציבור הרחב. ביום ששי ה-6 בפברואר, יב' בשבט התכנית שודרה ומחמאות רבות הגיעו בשיחות טלפון מקרובים וממכרים שמזמן לא פגשתים. גם הדואר האלקטרוני סייע להעברת ברכות ואכן הפכה זאת לאחת מחגיגות יום ההולדת שלי.

אשר למהותו של ה"מן" – כאשר הרמב"ם פוסק את פסוקו על דין הנסים הנזכרים במקרא הוא אומר שהללו יסודם בתופעות שנראות בחיינו, בטבע שלנו כיום, אלא שמימדיהן גדלו והותירו רושם של נס. וכל אלה – "חוץ מהמן". בעקבות מעורבותי בפרשה מתאים לי לראות במן תופעה מסתורית לא מוסברת ולא ליפול שבי בהסבר הנוח של מבארי הקוראן שניסו לנכס לעצמם את המן שלנו.