מיני הצלף של ישראל ושכנותיה

פורסם: 31 במאי 2011, כ"ז באייר תשע"א | עודכן: 20/01/15

אמור מעתה צלף ירושלים וחזור לצלף קוצני

בסוף שנת 2010 התפרסם בפלרמו כרך 20 של העיתון המדעי Flora Mediterranea ובו מאמרי על מיני הסוג צלף בישראל ובשכנותיה. תואר בו הצלף הנפוץ בחלק הגשום של ישראל כמין עצמאי בשם צלף ירושלים – Capparis hierosolymitana Danin. ההיסטוריה של שמו נסקרת להלן. צלף קוצני –Capparis spinosa תואר על-ידי לינאוס בשנת 1753 בספרו "מיני הצמחים" (Species Plantarum) אשר שימש בסיס לנומנקלטורה הבינארית הנהוגה מאז (איורים 15.1.1, 15.1.2). החוקרים שבאו אחריו בנו מערכת של חוקים או המלצות כיצד יש לטפל בשמות המתבססים על לינאוס.

אחד הדברים החשובים הוא קביעת "הצמח הטיפוסי" (type) אותו ראה לינאוס לנגד עיניו כאשר תיאר את הצמח הנדון. החוקרים ברט ולואיס (1950) ערכו טיפיפיקציה (typification) של צלף קוצני והגיעו למסקנה שבתארו את הצלף הקוצני ראה לינאוס לנגד עיניו את הצמח המיובש המצוי בחיבור Hortus Cliffortianus ואשר שמור במוזיאון הבריטי בלונדון. מקורו של צמח זה היה בקירות ישנים ברומא. הצלף של רומא, הגדל גם בחלקים אחרים של איטליה ניכר בפרי בשל שנפתח בעצמו על השיח, אדום מבחוץ ודפנו הפנימי לבן (איורים 15.1.1, 15.1.2).

איור 15.1.1: צלף קוצני (שתואר על ידי לינאוס) בחומה המקיפה את המגדל הנטוי בפיזה, איטליה.

איור 15.1.2: פרי בשל של צלף קוצני בפיזה. הפרי אדום מבחוץ ודופנו הפנימית לבנה.

תפישתנו את הסוג צלף הגדל בישראל התבססה בראש ובראשונה על הספרות המדעית הקיימת שקדמה לחיבור הבסיסי "פלורה פלסטינה" (Flora Palaestina). במהדורה הראשונה של המגדיר לצמחי ארץ ישראל (איג, זהרי ופינברון, 1931) נתונים שלושה מינים: צלף רותמי, צלף מדברי (עבור צלף סחוסי המוכר לנו כיום) וצלף מצוי עבור המין הנפוץ בשאר חלקי הארץ. שמו המדעי בספר זה הוא Capparis spinosa L.. במהדורה השניה של המגדיר (נדפסה ב-1948) מצויים חמישה מינים: צלף רותמי, צלף סחוסי, צלף מצרי, צלף קוצני (ושמו המדעי Capparis spinosa L.) וצלף סיצילי.

לקראת חיבור פלורה פלסטינה בדק המחבר מ. זהרי את הסוג וערך עיון מחודש (revision) שפורסם ב-1960. זהרי התבסס על גישתו של בואסייה (1867) על-פיה הצלף הנפוץ בחלק הגשום של הארץ הוא זן של צלף קוצני. שניהם חיברו בין צלף קוצני לבין המין צלף מצרי שפורסם על-ידי לה-מארק (ב-1785) ושהתבסס על צמחים שמקורם במצרים. לה-מארק הזכיר שעל-פי החוקר ליפי לצלף מצרי יש עלים מכחילים. תכונה זאת מתאימה לצלף הגדל בחלקים מדבריים של ישראל ושכנותיה.

ראיתי אותו גדל בבקעת ים-המלח, הר הנגב ודרומו, סיני ומצרים (בקרבת סואץ) ובצוקים של פטרה וסביבותיה (איורים 15.1.6-15.1.3). מעבר לתכונה של היותו צמח מדברי, צלף מצרי הוא צמח ירוק-עד. הוא מלבלב בבקעת ים-המלח בפברואר, מפתח ענפים ועלים ירוקים ודקים ופורח. לקראת הבשלת הפרי העלים מתעבים פי 3-2 מעוביים החורפי ומתכסים, ביחד עם הגבעולים הירוקים, בשעווה לבנה שגורמת להם להכחיל. הגוון הלבן מפחית במידה ניכרת את עצמת הקרינה הנקלטת על-ידי הצמח ונמצאה כתכונה בעלת יתרון מובהק לצמחים הגדלים במדבריות. אם "מנגבים" או "מוחקים" את כיסוי השעווה (איור 15.1.4) נגלה במקום צבע ירוק. העלווה נשארת על הצמח בכל החורף ובהגיע חודש פברואר מלבלבים מחיק העלים המכחילים גבעולים ועלים ירוקים ודקים (איור 15.1.3 מימין).

אדמונד בואסייה, מחברו של הספר פלורה אוריינטליס (1867), המהווה יסוד לחקירת צמחיית המזרח התיכון, ראה את הצלף באזורנו בדרך שונה מזו שראה אותה לה-מרק והוריד את המין צלף מצרי לרמה של זן של צלף קוצני. לו קיבלנו את דבריו היינו עומדים עם מין אחד עבור הצלף של החלקים הגשומים והשחונים של הארץ ושמו היה Capparis spinosa var. aegyptia.

מ. זהרי, בהכינו ב-1960 את הצלף לחלק הראשון של פלורה פלסטינה, ליווה את תפישתו של בואסייה וכינה את הצלף של החלק הגשום של הארץ בשם צלף קוצני זן מצרי. הוא גם ראה בצמח המדברי טיפוס שונה אותו כינה: .Capparis spinosa L. var. aravensis Zohary

איור 15.1.3: צלף מצרי בחוף ים-המלח, ליד עינות צוקים ולמרגלות מצוק ההחלקה המהווה חלק מ"השבר הסורי-אפריקאי". העלים כחלחלים בקיץ. מימין לבלוב של ענף ירוק חדש מחיק עלה כחלחל-לבן בן השנה שעברה המכוסה שעווה.

איור 15.1.4: צלף מצרי בעל עלים וגבעולים מכוסי שעווה; ממחצית העלה השמאלי נוגבה השעווה.

איור 15.1.5: צלף מצרי; הגבעול השמאלי ירוק ונושא פקעי פריחה; הגבעול הימני מכוסה שעווה וכך גם עליו.

איור 15.1.6: צלף מצרי בפריחה (משמאל) ובפרי (מימין).

כאשר נכנסתי לתמונה הבאתי אתי תצפיות אישיות שכללו את התחביב שרכשתי בעת היותי מדריך חינוך-שדה בצה"ל – איסוף פקעי פריחה, פירות צעירים וענפים צעירים וכיבושם להכנת התבלין רב-הערך מזה מאות בשנים – "צלפים". אחת התכונות ששכנעו אותי שצלף מצרי ראוי לרמה של מין הייתה הטעם החריף של פקעיו הכבושים כאשר הם מושווים לאלה של הצלף שמקורו בחלק הגשום של הארץ. "הקש האחרון ששבר את גב הגמל" למען הבדלת שני הצלפים כמינים עצמאיים הגיע בעת סיור ברמות אדום שבירדן ב-1997. בסביבת פטרה גדל ופרח צלף מצרי ובאותו שבוע גדל ופרח בשמורת דנא הצלף הים-תיכוני. הם נבדלו זה מזה מבחינה מורפולוגית בחודש יוני. מהו אם כן השם הראוי לצלף הלא-מדברי שלנו?

כאשר משווים את הצלף שלנו לצלף הקוצני של רומא, נמצא שלראשון זוג קוצים מאונקלים בבסיס כל עלה ואילו לצלף שברומא חסרים קוצים בבסיס העלים במרבית ענפיו. צבע הפרי הבשל שונה באופן ברור (איור 15.1.2 לעומת איור 15.1.8). הצלף הישראלי מתייבש באופן מלא בסוף כל קיץ ועובר לפחות 4-3 חודשי חורף עם נוף על-אדמתי מת. מרבית שיחי הצלף ברומא נותרים ירוקים כל השנה. לעתים מייצר הצלף בארץ גזע ואז הענפים החדשים מלבלבים מראש הגזע שגובהו עשוי להיות 3-1 מ'. מרבית הפרטים מתחדשים בארץ מגובה פני הקרקע. בסיכום ביניים – אנו דנים כאן בשלושה מינים:

  1. צלף קוצני הגדל ברומא, באיטליה ובחלקים אחרים של דרום אירופה אך אינו גדל בר בארץ.
  2. הצלף הים-תיכוני של ישראל, ירדן, לבנון (על פי התמונות בספרו המעולה של Nehme), קפריסין, ומזרח כרתים (ממזרח לאיוס ניקולאוס).
  3. צלף מצרי הגדל במדבריותינו וצבע נופו העל-אדמתי ירוק עד להכחילו.

היות ובואסייה לא הספיק לראות את כל מחזור החיים של שני המינים האחרונים הוא החליט להכניס את שניהם כטקסון אחד מתחת ל"גג" של צלף קוצני. כאשר נכנסתי לתמונה כחוקר שמפרסם מאמרים בטקסונומיה הרגשתי חוסר נוחות מהעובדה שבתחום הצלף עלי לבטל את תפישתו של רבי ומורי פרופ' מיכאל זהרי. שנים ספורות לאחר פטירתו, העזתי וחיברתי כתב-יד שמהדורתו האחרונה על הדיסק הקשיח שלי הייתה ב-1999. אספתי אז צמח טיפוסי מחומה בירושלים אותו הועדתי להיות holotype. לא העזתי לפרסמו.

בחודשים יולי ואוגוסט של 2010 התכתבתי עם פרופ' סנדרו פינייטי (Pignatti) המחבר והעורך של הפלורה של איטליה אשר שאל אותי על תפישתי את הערכים רגלת הגינה וצלף קוצני. שאלות אלה נשאלו בהקשר של הכנת מהדורה שנייה של הפלורה של איטליה. כתשובה על שאלתו על הצלף שלחתי לו את כתב היד של 1999 שאת פירסומו עיכבתי במשך שנים רבות. הוא כתב לי שהמאמר מעניין וראוי לפרסום.

מעודד מביקורתו שלחתי את המאמר למערכת העתון Flora Mediterranea ושבועיים לפני תום 2010 קיבלתי הגהה סופית של המאמר. כשהתכוננתי לפרסם את הצמח ב-1999 אספתי את דוגמות הצמח הטיפוסי (טייפ) משיח שגדל בקיר עתיק בירושלים (איור 15.1.7). במאמר המדעי הסברתי את נימוקי לשם החדש: השם של צמח הנפוץ על חומות ירושלים בא גם לכבד את זכרו של חנון בן צלף הנזכר כאחד מבוני חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה (לפני כ-2400 שנה) ואשר בשמו נזכר הצלף. הבעתי הנחתי ששם האיש בא לבטא את מציאותם של שיחי צלף רבים בחומות ירושלים והבאתי צלף זהרי בו נראה צלף ענק משתלשל מהכותל אל עבר עזרת הנשים למרגלות הכותל. במאמר מובא מפתח להגדרת מיני הצלף של ישראל ושכנותיה ובמרכזו "צלף ירושלים" הוא Capparis hierosolymitana Danin ולדוברי האנגלית המחפשים או ממציאים שמות עממייים אפשר להמליץ את השם Jerusalem’s caper.

איור 15.1.7: צלף זהרי בפריחה מלאה בשעות השקיעה.

איור 15.1.8: פירות של צלף זהרי שקליפתם ירוקה מבחוץ ולבנה מבפנים.

כאן אולי המקום להזכיר אמירה של מ. זהרי ביחס לצלף. היה זה בשנת 1964 או בשנת 1965, במהלך סיור שפרופ' זהרי הדריך את תלמידי המחלקה לבוטניקה מירושלים. בבאר שבע הצטרפתי כאורח. גרתי שם במהלך עבודתי כדוקטורנט במפוי צומח הנגב במכון לחקר הנגב. בהגיענו למישר עצרנו בערוץ עתיר פריחה. היו שם שיחי צלף מצרי בשיא פריחתם. נפרדתי מקבוצת התלמידים של זהרי והלכתי לקטוף פקעים ופירות למען המשך שימוש ביתי במהלך אותה שנה. בשובי לאוטובוס הציץ זהרי לשקית שלי בתקווה לראות צמחים שאספתי בעת שהיה עסוק בהדרכה. כשראה את הצלף העיר בצער שאני "דואג לחיי העולם הזה" (מכין לי אוכל) ולא לדורות הבאים (על ידי איסוף צמחים לעשבייה). לא עניתי לו אך ההערה נשארה חרותה בזכרוני. הנה עכשיו נעזרתי בטעמם של פקעי הצלף הכבושים להבדלה בין מיני הצלף.

צלף סיצילי (ולא צלף ביצני)

במאמרו, בפלורה פלסטינה ובמגדיר שלו כינה מ. זהרי את הצלף המכוסה בשערות בצפיפות (איור 15.1.9) בשם צלף ביצני. בכתבים של אגודת המחקר הסיסטמטי הבוטני (OPTIMA) נמסר כי צלף ביצני הוא מין של צפון אפריקה במערב הים התיכון ואילו הצלף הדומה לו שכונה במגדיר לצמחי ארץ ישראל (1948) בשם צלף סיצילי הוא אכן המין המצוי באזורנו.

איור 15.1.9: צלף סיצילי, תקריב של גבעול ועלים המכוסים בצפיפות בשערות לבנות.

מפתח להגדרת מיני הצלף בישראל ושכנותיה

1. שיחים או עצים חסרי עלים, או בעלי עלים קטנים דמויי סרגל על ענפים חדשים סמוך ללבלובם; הגזעים והענפים ירוקים. הכותרת אדומה והפרי אדום, כדורי ועסיסי (איור 15.1.11). צלף רותמי
1. שיחים מכוסי עלים; העלים על-פי-רוב דמויי ביצה. הכותרת לבנה, הפרי מוארך, דמוי-ביצה. &#8592 2
2. שיחים ירוקי-עד קירחים, בעלי עלים ירוקים בהירים. אורך פקעי הפריחה בסמוך לפתיחתם מגיע ל-5 ס"מ; הפרחים בעלי סימטריה דו-צדדית ברורה. הפרי הבשל אדום מבחוץ וכתום מבפנים. צלף סחוסי
2. שיחים מאפירים בהשפעת כסות שערות צפופה או מכחילים בעלי כסות שעווה על העלים בקיץ. אורך ניצני הפריחה פחות מ-2 ס"מ. הפרי ירוק מבחוץ &#8592 3
3. צמחים מכוסי שערות בצפיפות (איור 15.1.9), הפרי הפתוח בעל דופן פנימית אדומה (איור 15.1.10). שיחים עד 2 מ' גובה הגדלים בעיקר בבתי-גידול מופרעים לאורך בקעת הירדן או צמחים זוחלים על מחשופי הגבס הטריאסי במכתש רמון &#8592 4
3. צמחים קרחים או מקריחים. הפרי הפתוח בעל דופן פנימית לבנה. גדלים בבתי-גידול ראשוניים אך גם במופרעים &#8592 5
4. שיחים של בקעת הירדן, העלים מעוגלים בראשם ואורך זיף רך שבראשם עד 1 מ"מ. פקעי הפריחה כדוריים, מעוגלים בראשם ואחד מהם גדול במעט משלושת האחרים; שעירות ארבעת עלי הגביע דומה. צלף סיצילי
4. צמחים זוחלים, גובהם 15-5 (-40) ס"מ עליהם זקופים ומרביתם אינו מקבל קרינה בשעות הצהרים; גדלים אך ורק בבתי-גידול טבעיים – על מחשופי הגבס הטריאסי במכתש רמון. העלים דמויי ביצה, מחודדים בראשם ובעלי זיף דוקרני שאורכו 2-1 מ"מ. פקעי הפריחה פחוסים באופן קל, מחודדים בראשם ואחד מעלי-הגביע גדול מהאחרים, בסיסו מעוגל ושעירותו פחותה משל האחרים. צלף רמון
5. (3) שיחים ירוקי-עד. העלים מתעבים בקיץ והופכים כחלחלים הודות לשעווה המצפה את פניהם (איורים 15.1.3 עד 15.1.5). צמחי מדבר הגדלים בבתי-גידול ראשוניים בבקעת ים המלח, מזרח מדבר יהודה, הר הנגב, דרום הנגב, אדום וסיני. צלף מצרי
5. שיחים שחלקיהם העל-אדמתיים או היוצאים מעל לגזע מתייבשים לחלוטין במהלך 4-3 חודשים בחורף. צמחים של החבל הים-תיכוני של ישראל שם הם גדלים בבתי-גידול מופרעים וראשוניים כמו שטחי צומח עשבוני, צוקים, מחשופי נארי. צלף קוצני

איור 15.1.10: פרי פתוח של צלף סיצילי בו הזרעים הכהים בולטים על רקע דופן הפרי הפנימית האדומה.

איור 15.1.11: ענף פורח של צלף רותמי ולמטה מימין פרי כדורי בשל.

שינויים בעקבות דוקטורט בספרד

שבוע לאחר הפרסום של צלף ירושלים קיבלתי מכתב מעמית ברדינג, אנגליה, בו הסב תשומת לבי לכך שבאופן מפתיע נעדרת במאמרי התייחסות למאמרה של כריסטינה אינוצנציו ועמיתיה בו נידונה כל הסקציה Capparis בסוג Capparis. מראה המקום המלא (רפרנס) מובא בסוף הפרק.
מחברים אלה כינו את "צלף ירושלים" בשם "צלף זהרי" על מנת לכבדו על המחקר שערך ב-1960. קשה לי להאמין שצלף זהרי גדל בכל התחום שמחבריו מונים, אלא שאני מכסה רק תחום קטנטן מכל המרחב שמכוסה על ידי עבודתם. המחברת הראשונה עשתה עבודת דוקטור וכל המחברים עסקו שנים רבות בצלף. לו ידעתי לא הייתי מנסה לגעת בצלף מחדש. לומדים כל יום. על פי עצתם של חברים רבים העוסקים במקומות שונים בעולם בטקסונומיה צריך בראש וראשונה לא להתרגש כי מקרים כאלה קורים לרבים וטובים.

בהתכתבות עם ד"ר דייגו ריברה, המורה של ד"ר כריסטינה אינוצנציו, סייע לי בעוד נקודת מידע הנוגעת לצלף בישראל. השם המדעי שניתן לצלף סחוסי במגדיר של איג, זהרי ופינברון (1948) היה: .C. cartilaginea Decne. עמיתי באירופה הסבו שמו המדעי ל-C. sinaica Veillard, ועל כן במגדיר שלנו (פינברון ודנין 1991) ובחלק החמישי של פלורה פלסטינה (Danin 2004) השתמשתי בשם זה עבור צלף סחוסי. במהלך מחקריהם בסוג צלף גילו ריברה ועמיתיו שהצמח על פיו תואר C. sinaica הוא למעשה צלף מצרי. הצמח צלף סחוסי תואר בשני שמות: Capparis inermis Forssk. לו יש קדימות מבחינת תאריך הפרסום על .C. cartilaginea Decne. אלא שבבחינת כל הפלורות בהן השתמשו חוקרים שונים באזור גידולו של הצמח, התברר שרבים השתמשו בשם C. cartilaginea Decne.. ד"ר ריברה ועמיתיו הגישו בקשה לועדה בינלאומית העוסקת בשימור שמות מקובלים בציבור הרחב. הועדה קיבלה ב-2003 את טיעוניהם ועל כן השם של צלף סחוסי חוזר להיות C. cartilaginea.

צלף רמון תואר כחדש למדע  ב-2011 ונידון  בפרק י"א (שיצא לאור ב-1 בינואר 2012). תכונותיו תוארו שם באופן מפורט.

ביבליוגרפיה

  • Burtt, B.L. & Lewis, P. 1950. On the flora of Kuweit. Kew Bull. 1949(3):273-308.
  • Danin, A. 2004. Distribution Atlas of Plants in the Flora Palaestina Area. Israel Academy of Science and Humanities, Jerusalem, 520 pp.
  • Danin, A. 2010. Capparis in the East Mediterranean countries. — Fl. Medit. 20: 179-185.
  • Inocencio, C. Rivera, D., Obon, C., Alcaraz, F. and Barreha, JA. 2006. A Systematic Revision of Capparis Section Capparis (Capparaceae). Ann. Missouri Bot. Gard. 93(1): 122-149.
  • Linnaeus C. von. 1753. Species Plantarum, ed. 1, Stockholm.
  • Nehme M. 1978. Wild Flowers of Lebanon. Beirut.
  • Zohary, M. 1960. The species of Capparis in the Mediterranean and Near Eastern countries. Bull. Res. Counc. Israel 8D: 49-64.