זרעים: שעורה, חיטה, בן-חיטה, אפון, סרפד ועכובית

פורסם: 1 באוגוסט 2008, כ"ט בתמוז תשס"ח | עודכן: 10/05/14

5. זרעים

ישראל היא אחד המקומות בעולם בהם החל תירבות צמחי בר. כך למשל שעורת התבור, חיטת הבר, בן-חיטה ביצני וכן מינים אחרים של בן-חטה. אלו מכילים ביחידת ההפצה שלהם זרע גדול המלווה באברים שונים המסייעים להפצתו ולעתים מכילה יחידה זו זרעים נוספים בסמוך לזרע הגדול. הצמחים מסייעים לצאצאיהם לעמוד בפני הקשיים הראשוניים שבית הגידול מעמיד בפניהם באמצעות דרכי ההפצה. זרעים גדולים מכילים כמות גדולה של חומרי מזון המסייעת לעמוד בתחרות עם צמחים אחרים הגדלים במקום.מלענים, שערות וזיפים, המצויים על פני יחידות ההפצה, מסייעים להחדרת הזרעים לסדקים בקרקע, שם הם מוגנים מפני פגעים רבים.

ננסה להציג כאן איך להגיע לזרעים עצמם, כמו שגילו אותם הקדמונים בתקופות בהן הוגדרו האנשים כאוכלוסיות של מלקטי-מזון. למען הדיוק – התחלתי לאכול את "גרגירי השדה" שנים רבות לפני שידעתי על תזונתו של האדם הקדמון. מטרתי בפרק זה היא לקצר לקורא את הדרך באופן בטוח, כי כזכור, לא כל הצמחים אכילים ויש אפשרויות להסתבך בגלל חוסר ידיעה.

שעורת התבור היא הנפוצה והנוחה מבין צמחי הקבוצה כתזונה ישירה. בעת פריחתה השיבולת זקופה, אחר כך בהבשילה, היא נוטה על צידה והחלקים המלווים את הגרגיר ירוקים. זה השלב המתאים להשתמש בצמח כי מאוחר יותר, במהלך ההתייבשות, נושרות יחידות ההפצה הבשלות. מנתקים יחידת הפצה מחלקה התחתון של השיבולת (איור 5.3.1 שמאל), מחזיקים את החלק החד של יחידת ההפצה בין הבוהן והאצבע, מכופפים את המלען וכך המוץ שבראשו מצוי המלען נפרד מהגרגיר (איור 5.3.1 ימין); מפרידים גם את המוץ השני והגרגיר חופשי. לפני שמכניסים לפה יש לוודא שהגרגיר חלק (אין שריד צמחי הנלווה לגרגיר). אוכלים ועוברים לגרגיר הבא. אם לעסתם בטעות חלק מחוספס של יחידת ההפצה יש להפסיק לאוכלו ולירוק הכל החוצה. אני חש צורך לפרט על מנת למנוע מהמשתמש בעיות מיותרות.

לאחר הגרגיר השלישי מתחילים להתרגל לאכילת "דרך אגב" של השעורה. כאשר הקדמונים גילו שהשעורה עתירת מאגרי מזון אליהם קשה להגיע פיתחו את השימוש בה להזנת בעלי חיים שמסוגלים לעכלה כמות שהיא – כבשים ועזים. אחר כך, בהגיע הזמן, אכלו את הבשר שנבנה מחומרי המזון שהזינו את הצאן. לא פחות משמחת הייתה המצאת הבירה. מיקרו-אורגניזמים מתסיסים את מאגרי המזון והתוצר המשתחרר למים מזין (וטעים לרבים בעולמנו).

איור 5.3.1: גרגיר של שעורת התבור בדרך אל פיו של היודע לקלף. משמאל – שיבולת שחלקה הבסיסי הופרד וכולל חלק מציר התפרחת; באמצע – יחידת הפצה שבמרכזה גרגיר עטוי מוצים; מימין – מוץ תחתון נושא מלען שהורחק ממנו והגרגיר גלוי ביניהם.

איור 5.3.2: משמאל ,זוג שיבולי חיטת הבר מימין, לאחר הרחקת זוג המוצים זה מזה, הגרגיר מוכן לטעימה.

חיטת הבר מצויה בחלקיה הגשומים של הארץ בשטחים שאינם תחת לחץ רעייה חזק. הדמיון החיצוני הרב בין שיבולת החיטה לשיבולת שעורת התבור "החביא" את החיטה מפני בוטנאים שעברו בארץ במאות השנים הקודמות. גם כאן יש להפריד את הגרגיר המלא והטעים מהמעטים הקשים המגינים עליו ומסייעים להחדרתו לקרקע (איור 5.3.2 ואיורי הצמח באתר). אף שבין צמחי התרבות, קל יותר להפריד את הגרגיר מהמוצים והגלומות העוטים אותו בחיטה מאשר בשעורה, הרי שבין צמחי הבר נוח יותר לטפל בשעורה.

על הסוג בן-חטה נמנים צמחים בעלי קירבה גנטית מרובה לחיטים. אך, אנו כאן כדי לאכול או לגרגר גרגרים ולא כדי ללמוד על תיאוריות מוצאם. על כן, גרגיריהם של כל מיני בן-חטה אכילים לאחר שהופרדו מהמעטים הקשיחים והמחוספסים שלהם.

איור 5.3.3: שתי שיבולים של בן חיטה ביצני. מוצי פרח בשיבולית התחתונה של השיבולת השמאלית הורחקו והגרגיר נחשף.

איור 5.3.4: בן-חיטה ביצני. מוצי פרח בשיבולית התחתונה של השיבולת השמאלית הורחקו והגרגיר חשוף.

חזרה מקוצרת על היסטוריית טיפוח צמחי מאכל מהעבר הרחוק, תוך שימוש באוצר הצמחים של ישראל, תביא אותנו גם אל האפונים. זרעיהם של שלושת מיני הבר (אפון מצוי, אפון נמוך, ואפון קיפח) גדולים, אכילים ואינם רעילים. אלא שהדמיון בין פרחי מיני האפון לפרחי הטופח עשוי להביא לאכילת טופח. צמח זה גורם למחלות ויש להימנע מאכילתו. ההבדל הבולט בין מיני האפון למיני הטופח: עלי הלוואי של הטופח קטנים מעלעלי העלה הרגיל; לעומתם, גדולים עלי הלוואי של האפון מעלעלי העלה הרגיל.

הכרנו את סרפד הכדורים כצמח שגבעוליו אוגרים מים וכצמח שעליו ראויים למאכל "דמוי-תרד". כאן, בין הצמחים תורמי הזרעים למאכל אדם, מקומו מכובד וראוי. כאשר כדורי הפרי יבשים דקירותיהם אינן מכאיבות, ולאחר איסוף אי-אלו כדורים מועכים אותם ומפרידים את הזרעים מחלקי הפירות היבשים בעזרת הרוח. בפעילות זאת, שקשה להסביר איך לבצעה, מגיעים לחופן זרעים שחורים-חומים ומבריקים, שניתן לאכלם כמו היו זרעי שומשום. אף פעם לא ניסיתי לשפר טעמם על ידי קלייה, אך אם יש בעל יוזמה – אני מציע לו לאסוף זרעים אל כלי מפח. ראוי להניח את הכלי על גחלים לוחשות לזמן קצר ולספר על כך לציבור המשתמשים בצמחי בר. בפרקים קודמים נזכרו מיני חלמית ומעוג בסמיכות למיני הסרפד. גם כאן הם מצויים בשכנות – אפשר לאכול ישירות פירות צעירים של מיני חלמית ומעוג (איור 5.3.5). השימוש בו כמזון בעל חשיבות רבה ושורשי השם של הצמח בעברית (חלמית – לחמית) ובערבית קרובים לאלה של לחם (חובייזה; חוּבֶּז הוא לחם בערבית). יש המכנים ככרות לחם עגול הדומה לפרי הטיפוסי בסוגים אלה (איור 5.3.5) בשם "לחם איכרים".

איור 5.3.5: פרי צעיר של מעוג כרתי מוכן לנגיסה. הפרי מזכיר כיכר לחם פרוס.

עכובית הגלגל הוזכרה כבר קודם לכן כאשר נידון בישול בסיסי העלים והקרקפות הצעירות. כאן, בענייני הזרעים, ראוי להיכנס מעט למבנה הקרקפת כדי להבין היכן מיקומם. הקרקפות של העכובית (איור 5.3.6) מיוחדות במשפחתן – המורכבים. בראשי הענפים, מעל העלים, נישאות קרקפות מורכבות; הפרחים הבודדים הנראים ככוכבים צהבהבים בעלי חמש אונות כותרת ערוכים בקרקפות קטנות אותן נכנה בשם מקומי "קרקפית". בכל קרקפית יש אי אלו פרחים זכריים (איור 5.3.7) הניכרים בעמוד צהוב היוצא מבין חמש אונות הכותרת.

במרכזו של איור 5.3.8 אפשר לראות יחידה אחת ובה חור גדול יחסית, מוקף על-ידי ששה חורים קטנים; היה זה פרח נקבי יחיד במרכז המוקף על ידי ששה פרחים זכריים. בעיון חוזר באיור 5.3.7 ניתן להבחין בזוגות של צלקות אדמדמות השייכות לפרחי הנקבה. השרידים היבשים באיור 5.3.8, שגונם אדום, הם שרידי הכותרת של שני טיפוסי הפרחים. כל קרקפית מצויה בחיקו של קוץ חפה גדול, כפי שניתן לראות בחתך האורך של הקרקפת (איור 5.3.9 משמאל). עלי המעטפת של כל קרקפית מאוחים בבסיסם ועוטפים את הזרע היחיד המבשיל בכל קרקפית פורה (איור 5.3.9 מימין). קצותיהם של עלי המעטפית חופשיים ואלה הם הקוצים הקטנים שבכל קרקפית.

אם הייתה לך סבלנות לקרוא את ההסבר הארוך, מגיע לך לאכול את הזרע הלבן הגדול המצוי במרכז הקרקפית. מומלץ לעשות זאת בעונה הקצרה, בה הזרע גדול והמעטה שסביבו עוד ירוק ולא התקשה. מחזיקים את הקרקפית בקוציה הקצרים ולוחצים אותה בין השיניים בחלקה התחתון כך שהזרע ילחץ החוצה (הן ראית את עמדת הזרע ביחס לקרקפית) אל תוך הפה. ראוי שבעלי שיניים שבירות ייזהרו. כשהצמח יבש קשה לנצל את הזרעים, המעטה שסביבם קשה לפיצוח או לפתיחה. נכון שאין צורך בכל ההסבר כדי לתת נשיכה קלה בקרקפית, אבל יסלחו לי הרעבים, זאת דרכי.

איור 5.3.6: עכובית הגלגל בפריחה; בכל קרקפת מורכבת פרחים בודדים פתוחים.

איור 5.3.7: קרקפת מורכבת של עכובית הגלגל בפריחה. הפרחים הפתוחים, בעלי העמודון הצהוב במרכזם – זכריים. משמאל לפרח הימני בולטות אונות צלקת אדומות של פרח נקבי.

איור 5.3.8: קרקפת מורכבת של עכובית הגלגל לאחר פריחה, במהלך הבשלת הפירות. שרידי כותרות הפרחים בצבע אדום-סגול. במרכז התמונה קרקפית ובה חור גדול במרכז שנוצר לאחר נשירת הכותרת של פרח נקבי וסביבו חורים קטנים של הפרחים הזכריים.

איור 5.3.9: משמאל, חתך אורך בקרקפת מורכבת של עכובית הגלגל בה קרקפיות מצויות בחיק קוצים ארוכים מכוסים שערות. מימין, חתך אורך בקרקפית בודדת בה בולט הפרי – זרעון – המבשיל כשהוא עטוי בעלי המעטפית המאוחים.