שורשים, פקעות, קני-שורש, בצלים וגבעולים: הרדופנין, חרחבינה, סוף, חוח עקוד

פורסם: 1 ביולי 2008, כ"ח בסיון תשס"ח | עודכן: 28/06/15

רבים הם צמחי המאכל אך הכרחי לזכור שהשימוש בכל אחד מהם מחייב זיהוי מלא ומוחלט כי לעתים יש שצמח "שדומה ל…" עשוי להיות רעיל. התייחסנו כבר לנושא זה בפרק הקודם בו נידונו צמחים שאפשר לאוכלם על מנת להפיק בעיקר את המים שבתוכם. דוגמה טובה היא צמח הרעל רוש עקוד (איור 5.1.1) שעליו גזורים באופן המזכיר במידה רחוקה את גיזור עלי הפטרוסילינון (פטרוסיליה; איור 5.1.2). היות ופטרוסילינון אינו גדל בר בישראל – מציאת צמח הדומה לו משמעותה "אסור לטעום". מובן מאליו שלאור הסיכונים הכרוכים בעניין, מי שכל הצמחים נראים לו זהים ראוי שיתבונן בכתוב בפרק זה אך לא ישתמש בצמחי המאכל הגדלים בר. הפרק חולק לפרקונים על פי אברי הצמח השימושיים.

איור 5.1.1: עלה הצמח הרעיל רוש עקוד, אסור אפילו לחשוב על אכילתו.

איור 5.1.2: עלה פטרוסילינון – צמח מאכל שאינו גדל בר בישראל ועל כן אין לאכול אף צמח דומה לו מפאת הסכנה.

1. שורשים, פקעות, קני-שורש, ובצלים

הרדופנין הציצית הוא צמח מאכל שתורם רבות למשתמשים בחלקים שונים שלו. יש לו שורש עבה, לעתים קרובות מסועף, מצוי וניתן למאכל במשך כל עונות השנה. הבעייה העיקרית עם צמח זה היא למצוא אותו בקיץ עת חלקיו העל-אדמתיים מתייבשים ונעלמים. כאשר הצמח מבשיל את זרעוניו הם נפוצים ברוח – או אז ניתן לזהות את מיקום צמח האם על פי מציאות זרעונים לבנים המצויידים בצצית לבנה טיפוסית (איורים 5.1.3-5.1.4) ונלכדים בצמחים שכנים. לאחר רדת הגשם הראשון היעיל (שמימיו ניתנים לניצול על ידי הצמח) מלבלבים עליו הניתנים לאיתור על פי המבנה המיוחד שלהם. כאשר קוטמים את העלה יוצא ממקום החתך שרף חלבי שצבעו משתנה מלבן לירקרק או ורדרד. חופרים ליד הצמח ככל שנדרש היות ושורשו מגיע עד לעומק של 20-15 ס"מ. יש לקלף את הקליפה הדקה לפני האכילה הישירה. אפשר לקלות שורשים בין גחלים ואז טעמם מזכיר תפוחי אדמה קלויים.

אם נאספו צמחים בחודשי תחילת החורף, גם עליהם ניתנים לניצול. אפשר להכין מהם סלט או להוסיפם לסלט. גם התפרחות הסגורות אכילות וככל שהן צעירות הן גם מתוקות קמעה. שמו בערבית בפי הבדווים של דרום הארץ הוא "בְּשָעְ". בשעתו שוחחתי עם בדווים בצפון הארץ והם אמרו לי שהצמח קרוי "זוּבָּיֶיח". באחת הכרזתי בפני בדווי שבשיחה בצפון הארץ כינה את הצמח בשם "הדרומי" ואמרתי לאיש שלפי השם שנקט אני רואה שמקורו בדרום הארץ. הודה שצדקתי.

איור 5.1.3: שלוש תפרחות של הרדופנין הצצית שהבשילו זרעיהן וחלקם כבר הופצו ונדבקו אל הצמחים שבקרבת צמחי האם.

איור 5.1.4: שישה זרעונים של הרדופנין הצצית שדבקו בצמחים דביקים של שברק וצצית של זרעון מוגדלת בפינת האיור.

הרדופנין יהודה הוא צמח מאכל חשוב במדבר ושמו בפי הבדווים הוא "גָעָפוּר". כאן אין בעייה של חילופי שמות בין המדבר וצפון הארץ – הצמח גדל רק במדבריות. הוא ניכר בעליו הצרים, המסולסלים קמעה, בשרף החלבי שנובע מעליו החתוכים ובתפרחותיו הצהובות (איור 5.1.5). השורש המעובה לצורת פקעת מצוי בעומק של 10-5 ס"מ. כאשר הפקעת "נפצעת", נובע ממנה שרף חלבי הנותר לבן רק לשניות ספורות ומיד לאחר מכן הוא משנה צבעו לירוק עד תורכיז. טעמה של פקעת-שורש זאת מריר בהשוואה לטעם של שורשי הרדופנין הציצית כאשר הם נאכלים טריים; העלים אינם נאכלים בצמח זה. ראוי לקלות את הפקעות בגחלים לפני האכילה. אפשר ליעד חוט ברזל נקי למטרה זאת, לחרוז פקעות על חוט ולקלות את המחרוזת בעזרת הגחלים.

איור 5.1.5: הרדופנין יהודה שנעקר למטרות הסבר (צילם ליאור אלמגור) בסיור ליד מצפה רמון.

חרחבינה מכחילה (איורים 5.1.6-5.1.8) הוא צמח נפוץ יותר מקודמיו ושורשיו האכילים מעוצים יותר מאלה של קודמיו. כך, אם רוצים להיות בטוחים באכילה "רכה" יש להתמקד בקצות השורשים. טעם השורש מתקתק, במידה מועטה, אך הוא אכיל ויכול לסייע כמזון חירום למטייל בעל התושייה. ח. מכחילה היא צמח מאכל חשוב. אני כותב שורות אלה בימי חול המועד בפסח, והצמח נחשב כאחד ממיני ה"מרור". במשנה (פסחים, ב' משנה ו') נכתב: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו (חובת המרור) בפסח בחזרת ובעולשין, ובתמכא ובחרחבינה ובמרור. בספרו "בסוד אילן ופרח" (עמ' 80-72) מסביר נגה הראובני שהמשותף למינים אלה הוא שכמו המצרים המרור תחילתו רך (איור 5.1.6) וסופו קשה (איור 5.1.8) ועל כן נבחרו כסמל בחג זה.

איור 5.1.6: חרחבינה מכחילה עם שושנות העלים של תחילת החורף. במשנה הם נחשבו ל"תחילה הרכה" של מחזור חיי הצמח.

איור 5.1.7: שושנת עלים מאוחר יותר בעונה, עת העלים נעשים "קשים", דוקרניים.

איור 5.1.8: מבין עלי השושנת יוצא עמוד תפרחת מסועף וקוצני אשר בולט
בעת הפריחה והבשלת הזרעים בצבעו הכחול.

עירית גדולה נזכרה בפרק "מים מצמחים עסיסיים". יש לצמח מערכת שורשים עבים שצבע החתך שלהם כתום בהיר עד חום-כהה במהלך מרבית חודשי השנה (איור 4.7.1). בתחילת החורף מפתח הצמח שורשים חדשים, לבנים-צהבהבים אותם ממלא הצמח במהלך החורף והאביב (איורים 4.7.2 ו-4.7.3). בתחילת גידולם השורשים עתירי מים, אין בהם חומרים מפחיתי טעימות ואפשר לאכלם.

סוף מצוי (איור 5.1.9) נזכר בספרי מילוט אמריקאיים (בהם עיינתי להעשרת פעילותנו במדור ל"חינוך שדה" בצ.ה.ל.) כמקור ראוי למאכל ישיר של קני השורש שלו. יש לחפור בבוץ של שולי הנחל, המעיין או הביצה בה הצמח גדל וללקט קני-שורש. לאחר קילוף הקצה הצעיר אפשר לאכול אותו כמזון עשיר במים וכך גם קני-שורש של שלושת מיני הסוף הנוספים (ס. רחב-עלים, ס. צר-עלים, וס. הקרין). אינני יכול להציע טעם מיוחד לצמח זה. חשוב ביותר להדגיש כאן, כמו בדיוננו על היותו אינדיקטור למים, הצמח עשוי לגדול על מי ביוב ויש להיזהר מפני שימוש בו באזורים או תנאים שנמצאים תחת השפעה שלילית של האדם.

איור 5.1.9: סוף מצוי (מימין) וסוף רחב-עלים אשר קני השורש הטריים שלהם אכילים.

2. גבעולים

לצמחים רבים יש גבעולים צעירים טעימים ואכילים. מרביתם פעילים באביב. אפשר לקלוף קצוות של גבעולים של צמחים בטרם פרחו. לקראת פריחה רבים מ"צמחי-הגבעולים-האכילים" מתעצים או נעשים בלתי טעימים וראוי להימנע מהם. צמח מאכל אהוב עלי – חרצית עטורה (על אכילת גבעולים כמקור למים) נעשה בלתי טעים כאשר כפתורי התפרחות מתנוססים בראש גבעוליו.

מרבית הצמחים עליהם חשבתי להמליץ כאן נזכרו כבר בפרק בו נידונו הללו כמקור למים. הללו הם גדילן מצוי, חוח עקוד, חלמית קטנת-פרחים, מעוג כרתי, סרפד למיניו, כרפס ריחני ושומר פשוט (איור 5.1.10).

בימים החמים של תחילת הקיץ מתחילים גבעולי השומר להתארך ומגישים למשתמש בהם את חלקם הפנימי הטעים ועסיסי; בראשי הגבעולים הסיבים עודם רכים. אפשר לתבל סלטים בעלי השומר או להוסיפם לצנצנות בהם מחמיצים מלפפונים. בתקופה זאת מרבית הצמחים האחרים יבשים ואינם טעימים. בזכותו של עמיצור קרבלוב מבאר טוביה שטיילנו ביחד בשפלה נוסף צמח שעודנו ירוק בעונה זאת. הצמח הוא חוח עקוד שנאכל לאחר קילוף קליפת הגבעול לפני פריחתו (איור 5.1.11). כבן לבת-משפחת הלשוניים נוטף שרף חלבי מהגבעול עם קילופו כבתמונה הימנית באיור 5.1.11. עמיצור הקפיד על כינוי הצמח בשם הערבי סינריה.

גם אילן זהרוני מרם-און שגדל בכפר יהושע הכיר את החוח העקוד בשם סינריה ואמר שבילדותו אכלו בעמק יזרעאל לא רק את הגבעול בעת שהיה חבוי בין עלי שושנת העלים אלא גם השורש הקלוף. לדברי אילן כונה הגדילן בשם חורפיש אינס (=חורפיש של האדם) בעוד הברקן כונה בשם חורפיש איחמר או חורפיש א ג'מל (חורפיש של החמור או הגמל), ואינו אכיל על ידי האדם. תודה לעמיצור ולאילן על המידע. לא נעמיק בשמות עממיים של צמחים, ונזכיר כאן תוך התבוננות בשם העממי "חורפיש" אשר בלבנון משמש את הגדילן ואת הברקן. שם עממי אחד יכול להינתן לצמחים שונים באזורים שונים (כך סירה קוצנית בהרי יהודה וקרוטלריה מצרית בדרום סיני נושאים את אותו שם), ומין אחד יכול לקבל שמות שונים במקומות שונים (לחצב יש יותר מ-10 שמות עממיים).

איור 5.1.10: שומר פשוט אשר בתחילת הקיץ מתארכים ענפיו ומציעים למזהה אותם מים טעימים ומזון מתקתק עם טעם "אניס".

איור 5.1.11: חוח עקוד בעל כנפיים קוצניות המגינות על תוכן עסיסי (תמונה ימנית) בעל שרף חלבי.