מה מרור זה: עולש, חרחבינה, הרדופנין

פורסם: 4 ביולי 2010, כ"ב בתמוז תש"ע | עודכן: 10/05/14

מחזור חיים דומה יש גם לעולש מצוי (עִילְת בערבית; איורים 13.2.1-13.2.4). שמו המשנאי הוחזר לו על-ידי ועד הלשון העברית (1929) וקרוב לודאי שהצלצול הדומה בשמו בערבית סייע לחברי ועד הלשון לקבוע שאכן זה הצמח הנזכר במשנה. מנות רבות של עלי עולש מוגשות בחורף במסעדות שליד אום אל פאחם. הן מוגשות בודאי גם במקומות נוספים, אך אני את שלי אכלתי במסעדה ליד אום-אל-פאחם. העולש רך העלים של תחילת העונה שונה לחלוטין במופעו מהעולש הפורח. כמרצה לבוטניקה נדרשתי לעתים מזומנות למלאכה הקשה של שכנוע תלמידי שאכן שני הצמחים שייכים לאותו מין. והערה דידקטית נוספת – הרוצה להשיג תמונות בהן הכחול כהה כמו באיור 13.2.4 ואף יותר, ולא בהיר כמו באיור 13.2.3 מומלץ לו שיצלם את העולש סמוך לזריחה יען כי הכחול "דוהה" במהירות רבה.

איור 13.2.1: עולש מצוי, שושנת עלים.

איור 13.2.2: עולש מצוי, שושנת עלים ותחילת התפתחות גבעולי התפרחת.

 

 

 

איור 13.2.3: עולש מצוי, צמח פורח.

איור 13.2.4: עולש מצוי, תפרחת בשעת בוקר מוקדמת.

מחזור החיים של חרחבינה מכחילה מתבטא היטב בשמו של הצמח שנגזר מהתואר חרב-יבש. השם מלווה את מחזור החיים של "תחילתו רך" (איור 13.2.5) בעונת הגשמים "וסופו קשה" (איורים 13.2.6, 13.2.7) לקראת הקיץ. יופיו של הצמח מתגלה לכל המתבונן בו מקרוב (איור 13.2.8). צבע התפרחת בכחול-לבן עזים הם צבעים נדירים בטבע של ארצנו. טעמו רב משל מינים אחרים. העלה הצעיר "מעניק", בתחילת העונה, פטוטרות עסיסיות שאין בהן טעם מריר כלשהו. באותו זמן יכול הרעב לעקור את שורשי הצמחים ולהיזון מלעיסתם (לאחר קילוף הקליפה). גם טרף העלה אכיל אך יש לשלוק את העלים כדי לאכול מאכל טעים.

איור 13.2.5: חרחבינה מכחילה, שושנת עלים.

איור 13.2.6: חרחבינה מכחילה, גבעול התפרחת שהתפתח לאחר שושנת העלים.

 

איור 13.2.7: חרחבינה מכחילה, הכחלת גבעולים ועלים לקראת הפריחה.

איור 13.2.8: חכליל על תפרחת בשלה של חרחבינה מכחילה (צילם אילן זהרוני).

מכל צמחי הבר הנזכרים בהקשר למרור הרדופנין הציצית הוא האהוב עליי. במהלך סיור לנגב בשנות ה-1950, במסגרת מחקר של היחידה למילוט בחיל האוויר, לימד אותנו בדווי לאכול עלים ושורשים של הרדופנין הציצית ולקלות שורשי פקעת של הרדופנין יהודה. לימים ערכתי סיור מחקר למיפוי הצומח בנגב, לא לקחתי כריכים מביתי ליום המחקר בשדה ואכלתי רק עלים (איורים 13.2.9, 13.2.10), תפרחות סגורות ושורשים קלויים של הרדופנין הציצית. מאז, מתוך נוסטלגיה אישית, אני אוכל לפחות קרקפת סגורה של הרדופנין הציצית כאשר אני עובר ליד צמחים צעירים (איור 13.2.11) ונהנה מהמתיקות המועטה שיש בה.

כאשר חזרנו אל השטח בו לימדנו הבדווי שימוש בהרדופנין, השטח כבר יבש. שאלנו את מורנו איך אפשר למצוא את הצמח באין עלים ופרחים; הראה לנו את הזרעונים שעירי הצצית הצמודים לשיחים שכנים לצמח האם (איורים 13.2.16-13.2.13); בעזרת ריכוזיהם גילינו את מיקום צמחי האם וחפרנו להשגת שורשים. השם של הרדופנין הציצית בפי הבדווים בנגב הוא בְּשָעְ ואילו בפי תושבי צפון הארץ הוא קרוי זוּבֵּייח. במפגש עם אנשים ממזרח לנתניה שאלתים לשם הצמח. מיד זהיתי את הבדווי הדרומי על פי תשובתו שהייתה שונה מזאת של המקומיים.

איור 13.2.9: הרדופנין הצצית, שושנת עלים.

איור 13.2.10: הרדופנין הצצית, שושנת עלים.

איור 13.2.11: צמח שופע פריחה ממערב למצפה רמון.

איור 13.2.12: הרדופנין הצצית.

 

 

איור 13.2.13: צמח מבשיל זרעוניו.

איור 13.2.14: אוכלוסיה של הרדופנין זמן קצר לפני הפצת הזרעים ברוח.

איור 13.2.15: זרעונים עם צצית המסייעת לתפוצה ברוח.

איור 13.2.16: יחידות הפצה נדבקות לצמחים בקרבת צמח האם ומסייעות לגילוי השורש בקיץ.

ובביתי?

בביתי נהגתי להביא דוגמות של הצמחים הנזכרים לסדר הפסח המשפחתי. שמעתי "שמועה" שהשומרונים משתמשים בחסת המצפן כמרורים בזבח הפסח שלהם, כפי שהוזכר בתחילת הפרקון הנוכחי. זכרתי מאמר מדעי בו נכתב שהחסה התרבותית טופחה מחסת המצפן על-ידי הרומאים. על כן אני משתמש בחסה "כמרור של פסח".