יד לאורי אליאב ז"ל, מורי ורע

פורסם: יולי 2007, אב תשס"ז. מאת אילן זהרוני | עודכן: 10/05/14

אורי עלה לארץ מהולנד בעודו נער, ולמד בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. עם סיום לימודיו הצטרף לקיבוץ טירת צבי, שם, לצד עיסוקיו במשק בתחומי החקלאות הביטחון והחינוך, הקדיש את זמנו לחקר נופי הטבע של הארץ, תוך התמקדות בנופים בהם חי ופעל.
אוהב טבע ואדם היה, וזה מה שקרב אותו גם לפלחים ולרועים הערביים, לעולמם, להגיגי לבם ולמורשתם. הדמיון שבין דפוסי החיים שלהם לבין דפוסי החיים של תושבי הארץ היהודים בתקופות הקדומות ונופי החיים הזהים פתחו לפניו, לצד הכרותו עם המקורות היהודיים, אפשרות נדירות של הבנה והזדהות. במשך שלושים שנה סיירנו יחד, והוא שפתח לי צוהר לפולקלור הערבי ולהקשריו הנופיים. במשך השנים למדתי מפיו הרבה עובדות וגם גישה ודרך הסתכלות שסייעו לי בלימודיי. בסיורים הרבים שערכנו נאסף חומר רב שניסינו למצות ממנו את מירב המשמעות והתועלת. חלק מהחומר עובד על ידי ונבחן שוב יחד, וחלקו נותר עדיין כחומר גלם המצפה לגאולה.

אורי אליאב ז

אורי אליאב ז"ל

רוחם של שני אנשים שורה על הדברים שיוצגו במדור הזה: רוחו של אבי ז"ל, שהטבע היה בשבילו לפני הכול מקור להנאה אסתטית וריגוש ומרכיב חשוב והכרחי לאהבת הארץ שלי, ורוחו של אורי שצניעותו מנעה ממנו לפרסם את ממצאיו, וכאן הם מוצגים בכתב לראשונה. ככלות שלושים שנה של עבודה משותפת אינני יכול להבחין ברוב המקרים בין מה שלמדתי מפיו של אורי, לבין מה שלמדנו יחד ובין מה שלמדתי והסקתי בעצמי. הכול מקשה אחת המבטאת במידה רבה את השותפות והחברות שחלקנו עד שהותירני לבדי.

קהלת קבע: "כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל" (שם ג יט), אחריתם אכן דומה, אבל חייהם אינם דומים!
אלה ואלה מוצאים את מזונם בין הצמחים ובין בעלי החיים המצויים בטבע ומקיימים את עצמם, אבל בניגוד לבעלי החיים, מתחבר האדם אל הטבע גם ברוחו, והוא מהווה בשבילו מקור השראה, ריגוש, מחשבה ויצירה. בעודי ילד למדתי מפי אבי מנחם זהרוני כי ישנה האמת המדעית, אבל ישנה גם מה שהוא כינה "האמת האחרת", זאת הנוצרת בלבו של האדם במגעו עם העולם. יש שהן חופפות או דומות זו לזו, ויש שהן שונות זו מזו לחלוטין, אבל אינן מבטלות זו את זו, ולשתיהן יש זכות קיום.

אורי אליאב ז

אורי אליאב ז"ל

המחקר המדעי שעיסוקו בעובדות ובאמיתות שהוכחו או צריך להוכיחן, מצריך לכאורה היגיון קר וניתוק מכול רגש ואסוסיאציה שעלולים להפריע לראיית העובדות ולשיקול הדעת האמור להתייחס רק אליהן. לכאורה, מפני שהתחקות אחרי גישתם של חוקרי טבע בכל הזמנים מצביעה לא רק על מעורבות רגשית רבה, אלא גם על מניעים ומוטיווציות שמקורן, למשל, בתחושות האסתטיות או באסוסיאציות רגשיות שונות.
המניע הראשוני, זה שמביא את אדם להסתכל בטבע, הוא מניע רגשי, בד"כ אסתטי ואחר. הוא זה שנותר תמיד בבסיס וברקע כאשר פונים לעיסוק בהיבטים המדעיים. אבל יופי אינו מוגבל רק למה שמהנה את העין, כמו צבעים מרהיבים או צורות מלבבות. לאלה שאינם מסתכלים בהנאה הויזואלית, מתגלה יופי וקסם הקשור למעגלי הקיום, להתאמות ולשלמות המתגלה למסתכל חד העין והסקרן.

במדור הזה נעסוק ביחסי הגומלין המסועפים שבין האדם לצמחים על צדדיהם השונים. בסיפורי הצמחים תהיה גם התייחסות לצדדים בוטניים, אבל בעיקרם הם יציירו את הצמחים בראי הצרכים החומריים ועולמו הרגשי של האדם.


כלך מצוי – משפחת הסוככיים

כבר אחרי הגשמים הראשונים מציצים מן האדמה עליו הגזורים של הכלך, ובמשך החורף הם הולכים וגדלים עד שייצרו שושנת עלים כדורית וגדולה. בסופו של החורף מבצבץ מבין עלי השושנת גבעול פריחה מעובה הגדל בקצב מדהים ומגיע במקרים רבים לגובה של שני מטרים ואף ליותר מכך. המראה הרענן של שושנת העלים וקצב הגידול המדהים של גבעול הפריחה יכולים בהחלט להציב את הכלך כסמל של רעננות ושל עצמת צמיחה, ואולי זה המקור לביטוי "אבד עליו הכלח" שאנחנו מרבים להשתמש בו ומקורו בספר איוב: "גַּם כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח" שם פרק ל פסוק ב. אמנם הכתיב שונה, אבל ייתכן שבמהלך השנים נתחלפה הח' בכ'. ההשערה הזאת מקבלת חיזוק בעובדה, שבדומה לגידולו המהיר כך הוא ממהר להבשיל את זרעיו ולהתייבש. פירוש בכיוון הזה מתאים גם לפסוק אחר באיוב שהוא חלק מתיאור חיי האדם שבורך על ידי האל: "תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ:" שם ה כו. לפיכך, מי שאבד עליו הכלח, סמל הרעננות ועצמת הגידול, הוא מי שאבדה לו הרעננות והיכולת. ומי שבא בכלח אלי קבר הוא זה שמת בעיתו, אבל מגיע לקצה הדרך בעוד כוחו ורעננותו עמו.

כלך מצוי

אף אחד ממפרשי התנ"ך אינו יודע לפרש את המילה 'כלח', ולכן אי אפשר אולי לפסול את ההסבר הנ"ל אבל גם לא להוכיח שהוא נכון. בינתיים נתיר לעצמנו את הספקולציה הזאת המתבססת במידה רבה על התחושות שמעורר הצמח הזה בלבנו.

לעומת זאת, מה שאומרים צמחי הכלך הרעננים לתושבי הכפר הערבי פקועה שבגלבוע, הוא ברור לחלוטין, מפני שהם מרמזים על מקומה ועונת גידולה של אזנית הכלך, פטריית מאכל משובחת הגדלה סמוך לצמחי הכלך. בעצומו של החורף יוצאים רבים מאנשי הכפר ללקט את הפטריות האלו, המהוות מרכיב חשוב בסל המזון החורפי שלהם. בעונה הזאת אפשר לפגוש אותם כשהם נוהגים בחמוריהם הטעונים בשקים מלאים בפטריות. המטייל חובב הפטריות שירצה לפנק את חיכו במטעמים עשויים מאזנית הכלך יגלה כי התחרות קשה, ולרוב יקדימו אותו תושבי פקועה ולא יותירו לו דבר. אנשי הכפר שעבדו בבית שאן גילו עד מהרה גם שם את מקומם של הכלכים והפטריות הצומחות לידם, וגם שם הצליחו בדרך כלל להקדים את האחרים ולזכות ברוב השלל.
חלק מהפלחים בגלבוע לקטוף את תפרחות הכלך בעודן סגורות ולבשלן ולאוכלן. עלי הכלך רעילים ואכילתם יכולה לגרום נזק רב ואפילו מוות לבעלי חיים שיתפתו לנגוס בהם. מתברר, שהפרות הרועות בשטח אינן נוגעות בעלי הכלך וכמוהן כנראה גם הצבאים, ואילו הכבשים אוכלות עלי כלך ומורעלות. במקרה אחד חזינו בכבשה שנראתה כגוססת בעת שביקרנו באוהל רועים בודי מליח במזרח השומרון.

אזנית הכלך

בעלת הבית טענה כי "הדי מכלכה" – "היא מכולכת", וכוונתה הייתה שהכבשה הורעלה מאכילת כלך. בשפה הערבית המדוברת אפשר להיתקל בלא מעט דוגמאות של ייעול השפה בעזרת גזירת פועל משם עצם. מובן שהמושג "מכלכה" יהיה מובן רק למי שמכיר את הכלך ואת תכונותיו הרעילות.

באזור הגלבוע ובצפון השומרון שמענו פעמים רבות את הפתגם העממי השגור בפי רועים ופלחים עובדי אדמה: "אסט אל עיז כלך". המילה "עיז" אפשר שהיא גזורה מהמילה "עזיז" – יקר, ואפשר שהיא מכוונת לעז-גיבור. נראה שיש המתכוונים לאפשרות הראשונה ויש המתכוונים לשנייה, אבל בסופו של דבר משמעות הפתגם שווה. גבעול הפריחה היבש של הכלך מגיע לעובי של 5-7 ס"מ ונראה בהחלט כמקל מרשים שיכול לשמש לצורכי הגנה ומשען, אבל מי שיעשה בו שימוש כזה יבחין תחילה במשקלו המועט ובעובדה שמכתו אינה מכאיבה כל כך, ואם יכה בו בחוזקה כדי להגביר את הכאב, קרוב לוודאי שהכלך ישבר. מתברר שהמקל הזה אין תוכו כברו, ומתחת לקליפה החיצונית מסתתר תוכן רך, כמין לבד שאינו מקנה לו חוזק. חלק מהאנרגיה של המכה נבלע בלבד הרך הזה ומפחית בצורה משמעותית את הכאב. מכאן בא אחד הפירושים של הפתגם הנ"ל: "מקל האהוב כלך", כלומר זה המקל שבו מכים אדם אהוב כדי שלא להכאיב לו יותר מידי. אותן התכונות מתאימות לפירוש השני, שהרי די במוניטין של העז-גיבור כדי להרתיע, והמקל שבידו אינו צריך לעמוד במבחן ככלי נשק. מכאן שהגיבור יכול להרשות לעצמו להחזיק במקל קל משקל, שחוזקו מספיק כדי לשמש משענת, אבל לא כאמצעי הגנה יעיל. גירסה קיצונית יותר של הפתגם הזה היא "אסט אל עז חורפש", שבה מוחלף הכלך בגדילן שגבעוליו היבשים דקים וחלשים מגבעולי הכלך.
התכונות האלה של הכלך פותרות במידה רבה את הדילמה של האב המבקש לייסר את בנו האהוב כמתחייב מהפסוק: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" משלי פרק י"ג פסוק כ"ד. המכות שיפליא בבנו בעזרת המקל העשוי מגבעול הכלך אינן מכאיבות כל כך, ואם יכה בחוזקה, יישבר המקל והעונש יבוא אל קצו.
מתברר, שלא לכך כיוונו המורים האנגלים ב"פבליק סקול" כאשר היכו על ידיהם הפשוטות של תלמידיהם החוטאים בעזרת הסרגל הדק והגמיש המכונה בפיהם: “Ferule”, כשמו המדעי של הכלך.

בארץ אחרת, ביוון, ניתן לגלות שהמשחק שמשחקים חלק מילדי ישראל בגבעולי הכלך היה מוכר כבר לחלק מאלי יון ששכנו באולימפוס לפני שנים רבות מאוד. האגדה מספרת שאחד מבני האלים לא יכול היה לראות בסבלם של בני האדם שלא הכירו את האש וסבלו מהקור הנורא בחורף. כיוון שכל שאר האלים לא נתנו דעתם על בני האדם וסבלם לא נגע ללבם, הבין פרומותיאוס, אותו בן אלים שניחן משום מה בלב רגיש, שאין לו דרך אחרת אלא לגנוב את האש מן האלים ולהביאה לבני האדם. אבל כיצד נוטלים את האש מבלי שתצרוב את הידיים, וכיצד מסתירים אותה מעיני האלים?
פרומותיאוס, שהכיר את תכונותיו של הכלך, ידע כי כאשר מדליקים את הלבד הממלא את גבעולו הוא בוער ללא להבה, ואילו הקליפה שאינה נדלקת מכסה על האש ומעלימה אותה. אט אט מכלה האש את הלבד ובד בבד חודרת פנימה לעומק הגבעול. האש בוערת בתוך הגבעול, ובו בזמן אפשר לאחוז בגבעול מבלי להיצרב ואפשר להסתירו מתחת לבגד מבלי שישרף. בזכות לבו הרחום של פרומותיאוס, זכו האנשים באש ונהנו מחומה, אבל הוא עורר עליו את זעמם של האלים שגזרו עליו עונש נורא: בן האלים רך הלב נקשר אל צוק סלע והנשרים עטו עליו ונקרו את כבדו.

כלך מצוי

במשנה במסכת שבת אנחנו מוצאים: "במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר…" מסכת שבת פרק ב משנה א. כלומר, אין מדליקים נרות שבת שמתקינים בהן פתילות עשויות מכלך. ניתנת האמת להיאמר שהחוקרים נוטים לחשוב שהכלך עליו מדובר כאן אינו הצמח שאנו מכנים אותו בשם הזה כיום, אבל דומני שהדלקת הלבד בלבו של גבעול הכלך רומזת שהשערה כזאת בהחלט מתקבלת על הדעת. חיזוק מסויים לכך אפשר למצוא בפסוק אחר המדבר על מספר צמחים, וביניהם הכלך, שמכולם מפיקים סוג של צמר: "המוציא מצמר גפן וצמר כלך מצמר גמלים ומצמר ארנבים ומצמר חיה" תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק ט הלכה ג.

אלא שבכך לא תם סיפורו של הכלך: בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל העדיפו הרועים והפלחים הערביים לחצות את הירדן במעברות ולא בגשרים. מעברות הירדן מאפשרות את חציית הנהר בקיץ בלי להיזקק לסירה או לגשר. מעבר כזה אפשרי במקום בו המים אינם עמוקים, הזרם אינו חזק, הקרקעית אינה בוצית והגדות אינן תלולות ומאפשרות את המעבר מהמדרגה התחתונה בה זורם הנחל (גאון הירדן), למדרגה שמעליה (כיכר הירדן). תנאים כאלה מצויים דווקא במקום בו הערוץ רחב ולכן הנהר רדוד והזרם איטי. תנאים כאלה נמצאים לעתים קרובות במקום בו נחלים נשפכים לירדן משני צדדיו ופורצים את המצוק המתנשא מעל הנהר, כאשר הסחף שהם מביאים גורם לסתימת הערוץ ולהרחבת זרמו. בזמן שיטפונות החורף מביא הזרם חלוקי אבן המרפדים את הקרקעית ומאפשרים מדרך בטוח לעוברים.
המעבר במעבורת היה כרוך בסיכון מסוים ובוודאי שהיה פחות נוח, אבל על הגשרים נאלצת לפגוש בנציגי הרשות, מפגש שהיה כרוך בעיכובים בתשלומים וכאשר מדובר באנשים שעברו על החוק, הסתכן העובר גם במאסר. מה לכול אלה ולכלך? העוברים במעברות הובילו איתם סחורות שהיה צריך לדאוג שלא ירטבו, ובעלי חיים שהיה צריך לדאוג שלא יטבעו. לצורך הזה היו מלקטים העוברים גבעולי כלך יבשים, בונים מהן רפסודות קטנות שעליהן היו מניחים את הבגדים, הסחורות או בעלי החיים, ודוחפים אותן תוך כדי חציית הנהר ברגל.
מעניין שסירות קטנות עשויות מגבעולי כלך שמשו גם לחציית הפרת והחידקל בעיראק והן כונו בשמו של הכלך.

אילן זהרוני