צמחי ערבות ומדבריות הסובבים את משטחי הסלע; צמחים אנדמיים לסלעים

פורסם: 5 בספטמבר 2010, כ"ו באלול תש"ע | עודכן: 12/05/14

קבוצות אקולוגיות

על מנת להעמיק את הדיון בצמחים אך בו בזמן לערוך גם הכללות, מחולקת רשימת המינים לקבוצות בעלות מכנה משותף איקולוגי-ביולוגי. קבוצות כאלה כונו במחקרים רבים שנערכו בצרפת "קבוצות איקולוגיות" (group ecologique). במקומות אחרים כינו אותן, או יחידות דומות להן בשם "גילדות". נדון להלן בקבוצות תיפקודיות כפי שהן באות לידי ביטוי בנגב, בסיני, ובאדום.

1. צמחי ערבות הסובבים את הסלעים

בהשפעת תנודה גבוהה בכמות המשקעים השנתית הממוצעת, צומח הליתוסול נראה דל ואפור בשנה שחונה (איור 3.1.15). באותה סביבה ובאותו חודש, אך בשנה גשומה הנוף נראה כגן פרחים ססגוני (איור 3.1.16). הצמחים התורמים את מרבית הביומסה הם לענת המדבר ושמשון הדור (איור 3.1.17). בהר הנגב הגבוה אוכלוסיית השמשון מורכבת מטיפוסים בעלי צבעים שונים של עלי-כותרת.

איור 3.1.15: ערבת-שיחים בשלטון של לענת המדבר, הר הנגב בשנה שחונה.

איור 3.1.16: ערבת-שיחים בשלטון של לענת המדבר, הר הנגב בשנה גשומה. לפרחי שמשון הדור מרכז צהוב, 1. לענת המדבר.

איור 3.1.17: שיחי לענת המדבר (שתי התמונות התחתונות) ושני פרחים של שמשון הדור.

2. צמחי סלעים מדבריים

הצמחים המובאים כאן הם הנפוצים שבצמחי הסלעים. החברות של צמחי הסלעים בארץ-ישראל קרויות על שם המין כתלה חריפה (איור 3.1.18) הגדל בסלעי המדבר ובסלעי החבל הים-תיכוני. אפשר להניח שבכיסי הקרקע שבמדבר הוא מקבל את אותן כמויות מים הדרושות לו לקיום בסלעי החבל הים-תיכוני. הוא מלווה במדבר באשבל מצרי (איור 3.1.19) ובמינים רבים אחרים. ממחקרים שנערכו באגן הים-התיכון מתברר שיש מינים אנדמיים קרובים בשלושת גושי הסלעים הגדולים המצויים בירדן, סיני וישראל. אבותיהם הקדומים של מינים אלה, שמקורם בפלורה הים-תיכונית, חדרו למדבר, עברו ספציאציה (יצירת מינים) באיים של משטחי הסלע ונותרו במקלטים אלה עד היום. מצב זה מקביל לתיאוריה על אבולוציה באיים אוקיאניים. המשותף הוא שבשני המקרים המינים החדשים מבודדים מקרוביהם.

איור 3.1.18: כתלה חריפה – החשוב בצמחי הסלעים באזורנו.

איור 3.1.19: אשבל מצרי – מלווה חשוב בצומח הסלעים של מדבריות המזרח התיכון.

3. צמחים אנדמיים מקומיים

התופעה נראית בולטת ביותר במיני הסקציה Campanulatocalyx שבסוג Origanum. אזובית המדבר גדלה על פני השטח הגדול ביותר בקבוצתו (איור 3.1.27). ההתאמה ליובש הבולטת היא חילוף עלים בעונות השנה. עם הלבלוב בחורף הוא ניכר בעלי חורף גדולים הנישאים על ענפים המלבלבים מבסיס הצמח (איור 3.1.20). עלי קיץ קטנים מתפתחים מאוחר יותר (איור 3.1.21) והשטח המאדה מים של הצמח קטן. בהר הנגב הגבוה (איור 3.1.22) מצוי בשטח קטן ממנו המין אזובית רמון (איור 3.1.23) הנבדל במידה קטנה אך הוא מין עצמאי ברור. כך המצב גם עם אזובית פטרה (איור 3.1.24) ועם אזובית פונון. לכל אחד מהמינים האלה יש אזור תפוצה עולמית קטן והם אנדמיים למדינות בהן נמצאו. אזובית סיני (איור 3.1.25) היא צמח אנדמי, נקודתי בתפוצתו, ומייחד במבנהו זיקה לשלוש סקציות שונות בסוג אזובית. מצב זה עשוי לשמש עדות לעתיקותו של המין שחוזרת (ואין לנו מד-זמן לעניין זה) לתקופה בה הסוג עוד לא היה מעוצב באופן סופי. גם המין השישי, אזובית ירדנית (איור 3.1.26), מיוחד במינו. הוא דומה לאזובית סיני בריח השמן האתרי שלו (המזכיר "זעתר"), בעלים ובכותרת הזעירה של פרחיו שכמעט אינה בולטת מהגביע. הוא נבדל מכל מיני הסוג אזובית בגביע כפוף-השניים שלו. ששת מיני הסקציה נוצרו או שרדו במקומות מבודדים (איור 3.1.27) על-ידי שטחי מדבר גדולים ביניהם ויכולים לשמש דוגמה טובה לפליאו-אנדמיים ב"איים לחים במדבר". ארבעת המינים האחרים שאין להם ריח זעתר (של תימול או קרבקרול) מצטיינים בכותרת בולטת מתוך הגביע ואבקנים בולטים מתוך הכותרת. יתכן ואפשר לעקוב אחרי האבולוציה של מינים אלה שמצויים בסקציה אחת אך מתחלקים בבירור לשתי קבוצות.

איור 3.1.20: אזובית המדבר, עלי חורף על גבעולים מלבלבים חדשים; עלי קיץ של השנה שעברה מצהיבים.

איור 3.1.21: ענף נושא פרחים משמאל וענף נושא עלי קיץ מימין.

איור 3.1.22: יער ערבה עם רקע של בני-שיח. תכונות המסלע משפיעות באופן ניכר על תפוצת הצמחים.

איור 3.1.23: אזובית רמון, צמח אנדמי לשטח קטן של הר הנגב; מצוי בעיקר במשטחי סלע של גיר קשה.

איור 3.1.24: אזובית פטרה, צמח אנדמי לשטח קטן באדום (דרום-מערב ירדן); מצוי בעיקר במחשופים של אבן-חול קשה.

איור 3.1.25: מחשוף הסלע הגדול של ג'בל חלאל מאכלס מינים נוספים בין עצי הערער. 1. אזובית סיני, התגלתה במקום שבתמונה ומצויה בשטח קטן מ- 5 קמ"ר של רכס זה.

איור 3.1.26: אזובית ירדנית, המין הקרוב ביותר ל- אזובית סיני.

איור 3.1.27: תפוצה עולמית של מיני אזובית מהסקציה Campanulatocalyx.

בסוג געדה יש במזרח התיכון שני מינים בעלי מופע דומה – געדה מצויה וגעדה מלבינה (איורים 3.1.28, 3.1.29). מחקר מפורט באירופה בקרובי געדה מצויה הראה שלשעירות יש חשיבות רבה. לאחר בירור טקסונומי וגיאוגרפי הוכרו במין געדה מלבינה שלושה תת-מינים הנבדלים בשעירותם (איורים 30, 31). החזקתי ברמת התת-מינים בעקבות מאמרו של פיטר דיוויס על שמונה תת-מינים בחד-שפה מצוי שחלק מהם מצויים מבודדים במדבריות המזרח התיכון. שתי דוגמות נוספות לספציאציה מבודדת הן זוטת סרבל בדרום סיני וקרובתה זוטת דנא באדום (איור 3.1.32); וכן ציפורנית דנא באדום (איור 3.1.33), ציפורנית גדולה בהרי יהודה (איור 3.1.34) וציפורנית הלבנון בחרמון (איור 3.1.35).

איור 3.1.28: געדה מלבינה תת-מין מלבינה בתמנע.

איור 3.1.29: שני ענפים של געדה מלבינה תת-מין ירדנית וענף אחד של געדה מצויה.

איור 3.1.30: טיפוסי שעירות של אי אלו מיני געדה.

איור 3.1.31: מפת תפוצה של אי אלו תת מינים וזנים של געדה מלבינה.

איור 3.1.32: זוטת דנא – מין אנדמי נדיר שנמצא עד כה רק בשמורת דנא, אדום, דרום-מערב ירדן.

איור 3.1.33: ציפורנית דנא – מין אנדמי נדיר שנמצא באתרים סלעיים ספורים באדום, דרום-מערב ירדן.

איור 3.1.34: ציפורנית גדולה – מין ים-תיכוני קרוב ל ציפורנית דנא.

איור 3.1.35: ציפורנית לבנונית – מין ים-תיכוני הררי קרוב לציפורנית דנא.