מטפסי חורש; טפיל למחצה; אם החיטה וצמחים חד-שנתיים אחרים

פורסם: 18 ביולי 2010, ז' באב תש"ע | עודכן: 14/01/15

1.6. מטפסי-חורש

להדגשת הנוף הקדום של שמורת הסלעים נדון במטפסי החורש. אלה הם צמחים שיכולים לחיות בשטחים פתוחים (לא רק בחורש), אך מותאמים היטב לחיים בחורש. לכל אלה שנצפו בשמורת הסלעים השנה יש פירות קטנים, אדומים או שחורים, שנאכלים על-ידי ציפורי שיר. הפרי העסיסי, שזרעיו קשי-קליפה, נעכל במערכת העיכול של הציפור והיא מפרישה זרעים בלתי פגועים. המעבר במערכת העיכול מפחית את קושייה של קליפת הזרע ומשפר בכך את כושר הנביטה. כך, כאשר הציפורים עומדות על ראשי עצים כמו לבנה או עוזרר, הן מפרישות זרעים לצל העצים. נביטה במקום כזה מביאה את הצאצאים לבית-גידול מתאים (איורים 2.1.16, 2.1.22). כך, הסינדרום (=התכונות התיפקודיות המשותפות) של מטפסי החורש כולל פרי קטן, כהה או אדום, עסיסי, זרעים קשי-קליפה וצמיחה מהירה במקומות מוצללים.

איור 2.1.22: שרביטן מצוי בשני שלבים של הבשלת האיצטרובלים.

הצמחים בעלי אמצעי טיפוס או האחזות בצמחי הסמיכה עליהם הם גדלים, כמו למשל זיפים על שפת עלים וגבעולים (פואה מצויה), קוצים מאונקלים (קיסוסית קוצנית), קנוקנות (קיסוסית, דלעת-נחש) וגבעולים נכרכים סביב הסמוכה המשותפים לכל המינים. לפירותיהם הבשלים של מטפסי החורש הצבעים הבאים: קיסוסית קוצנית – אדום, פואה מצויה ואספרג החורש – שחור-סגול, טמוס מזרחי – אדום, דלעת-נחש סורית – אדום. זרעים שחורים של שרביטן מצוי מצויים באיצטרובלים שקשקשיהם עסיסיים ואדומים והם מדמים בכך פירות אדומי-פרי של מטפסים רבים (איור 2.1.22). בסתיו השרביטן מפתח פרחים הערוכים באיצטרובלים (איור 2.1.23 משמאל) והפרחים הנקביים בעלי ביצית אחת או שתיים. בפתח הביצית מצויה טיפה מתוקה שקולטת את גרגרי האבקה המגיעים אליה וכך היא מסייעת בהפריית הביצית. במהלך ההבשלה מתעססים הקשקשים ומאפשרים לאיצטרובלים הקטנים להיראות כפרי עסיסי (איור 2.1.23 מימין). כל מיני המטפסים שנזכרו כאן מצויים על פני שמורת הסלעים וקל לראות את הקשר שלהם אל העצים הבודדים (איור 2.1.24).

איור 2.1.23: משמאל איצטרובל נקבי בעל שתי ביציות מוכנות לקליטת גרגירי אבקה; קשקשי האצטרובל עדיין לא עסיסיים. מימין, לאחר ההפריה הקשקשים מתעססים והאיצטרובל דומה ומתפקד כפרי עסיסי.

איור 2.1.24: אספרג החורש, אחד המטפסים המצוי מתחת לעצי השמורה. פורח בשלהי הקיץ לפני עונת הגשמים.

1.7. טפיל למחצה

שבטן לבן הוא מעין "טרמפיסט" במערכת מורכבת זו של צמחי החורש ומלוויהם (איור 2.1.25). פירותיו עסיסיים (איור 2.1.26), זרעיו קשים והוא מופץ כמו מטפסי החורש. לאחר הנביטה מתחברים שורשי השבטן אל שורשי הפונדקאי אליו הגיעו הזרעים. הטפיל שואב את המים והמלחים הדרושים לו מהפונדקאי ומייצר לעצמו את המזון האורגני בעזרת עליו וגבעוליו הירוקים (על-כן הוא נחשב ל"טפיל למחצה"). אם הוא נטפל אל עץ גדול מימדים, כמו למשל ברושים בבית הכרם, הוא עשוי לגדול בסבך העץ ולהגיע לגובה של 10-5 מ'.

איור 2.1.25: שבטן לבן נטפל אל שורשי לבנה במזרח השמורה.

איור 2.1.26: השבטן מחקה בצורת פירותיו צמחים מטפסים. הוא מגיע בעזרת ציפור למרגלות עץ עליו עומדות ציפורים. הוא נובט ושרשיו מתחברים-נדבקים אל שורשי הפונדקאי ממנו הטפיל מקבל מים ומלחים.

1.8. צמחים חד-שנתיים

אלה הם צמחים שפעילים בעונה הנוחה לגידול (חורף ואביב) ונכנסים לתרדמת יובש בעזרת זרעיהם בעונה השחונה הקשה לקיום. אם שופטים את מידת ההצלחה של צורת חיים זאת או אחרת על פי מספר המינים השייכים לצורת החיים, המינים החד-שנתיים הם המוצלחים באזורנו. במאמרם (1990) נותנים Danin & Orshan מידע על חלוקת צורות החיים בארץ כולה ובחלקים שלה. בישראל יש 2622 מינים מהם 47% הם חד-שנתיים. בהרי יהודה, 1200 מינים מהם 57% הם חד-שנתיים. רשימת המינים המלאה של חלקת הסלעים תירשם באביב הקרוב (2010) וכבר עכשיו ניתן לראות על פי שרידי צמחים מ-2009 שהם מייצגים שפע של בתי-גידול זעירים הבונים את הנוף.

1.9. אבות צמחי התבואה

במקומות בהם קיימים גושי סלע סמוכים וביניהם קרקע עמוקה בכיס קרקע שרוחבו 20 עד 100 ס"מ שולטים בכתמים נפרדים חיטת הבר, שעורת התבור ושיבולת-שועל נפוצה (איורים 2.1.27, 2.1.28). צומח עשבוני בשלטון מינים אלה מתקיים בגולן ובגליל העליון בקרקעות עשירות בזרחן על פני שטחים נרחבים. לא ברור מהן הסיבות להצלחתם של הדגניים גדולי-הזרע בשמורת הסלעים אך אפשר לעודד את המתכוון לחקור זאת – התופעה ניכרה בכל שטח הסלעים של רמת בית הכרם, עוד לפני בניית בתים עליה. באיורים 2.1.27 ו-2.1.28 ניכרת התפתחות פרטים גדולים בצמוד לסלע וירידה במימדי הצמחים כלפי מרכז כיס הקרקע. שיווי משקל עדין זה בין הצמחים לבין תנאי הקרקע מחייבים אותנו להיזהר מדריכה על פני כל השטח כדי לא להרוס את חברות הצמחים החד-שנתיים שבמקום. העשבוניים מצויים בתחרות מתמדת עם בני-השיח ובמיוחד עם סירה קוצנית.
איור 2.1.44 מציג שלב ביניים בתחרות זאת. בצד שמאל גדלים חד-שנתיים ובצד ימין של התמונה – סירה קוצנית. במהלך השנים הבאות, עם גידול ענפי הסירה הם יצלילו על החד-שנתיים ויגרמו לדחיקתם האיטית. אם תהיה שריפה במקום, החד-שנתיים שמחדירים זרעיהם לקרקע בעזרת השניים שעל המלענים (איורים 2.1.28 ו-2.1.29) ישרדו ללא הפרעה קשה. כאשר יחידת ההפצה הכוללת גרגיר אחד (בשעורה) או שניים (בחיטה – איור 2.1.29/1 ובשיבולת-שועל נפוצה – איור 2.1.30) נופלת לקרקע, הזיפים, שערות או שיניים עדינות הנמצאים עליה (איור 2.1.29 מימין) מכוונים את התנועה אל תוך הקרקע. מגעו של המלען הקשיח ומשונן השפה עם הצמחים היבשים ביניהם נחת והתנועה האופקית של הצמחים היבשים הנעים ברוח, "מתורגמים" לתנועה אנכית בעזרת השיניים. השערות הנטויות בראש-החץ, אותו מדמה בסיס יחידת ההפצה, מכוונות גם הן כלפי חדירה לקרקע ומניעת יציאה ממנה. כך חודרות יחידות ההפצה (1 & 2 באיור 2.1.29) לקרקע ומגינות על הגרגיר שבתוכן מפני שריפות וסכנת נביטה לאחר גשם קל ומנמלת הקציר. לעומת זאת סירה קוצנית תפגע מהשריפה ועד שתמלא, על-ידי צמיחה מחודשת, את פני השטח שהיו מכוסים על-ידה, ישאר השטח פנוי לגידול של חד-שנתיים ללא צל. כך יתקיים במקום שיווי משקל עדין בו אנו מוזמנים להתבונן ולהשתדל לא להשפיע.

איור 2.1.27: כיס קרקע בין גושי סלע גדולים נשלט על-ידי דגניים חד-שנתיים גדולי זרע (חיטת הבר, שעורת התבור, או שיבולת שועל).

איור 2.1.28: כיס קרקע עם דגניים חד-שנתיים. יחידות ההפצה למעלה משמאל נאספו מתוך הקש בעזרת מישוש מלעניהן הקשיחים ומשוננים בשפתם; בעלות שני מלענים = חיטה, מלען יחיד = שעורה.

 

איור 2.1.29: יחידת הפצה של חיטת הבר (1) שהיא שיבולית שלימה, בעלת 3-2 גרגירים ו-2 מלענים. יחידת ההפצה של שעורת התבור בעלת גרגיר פורה יחיד ומלען ארוך יחיד. שפת המלען הראשי משוננת כמסור עדין. השיניים מסייעות להחדרת יחידת ההפצה לקרקע.

איור 2.1.30: מכבד של שיבולת-שועל נפוצה ומרכיביו. מלענים לחים ישרים, מלענים יבשים כפופים באמצעיתם. סלסול המלען המתייבש מביא להחדרת יחידת ההפצה לקרקע.

1.10. חד-שנתיים נוספים

רשימת המינים הנוספים בשמורת הסלעים גדולה בהרבה ממה שניתן למנות כאן. רבים מהצמחים קשורים בדרך זאת או אחרת להתדלדלות משאבי החומרים המזינים שבקרקע הודות למערכת הניקוז היעילה. עוקצר מצוי, פילגון קפוץ, פילגון ארץ-ישראלי ולחך כרתי מצויים פה ושם במרכזם של כיסי הקרקע שנזכרו למעלה. בעבר ניתן היה לראות כתמים בשלטונם בבתי-גדול דומים על פני כל שטח הטרשים של גבעת בית הכרם.